הצרפתית שלי משתפרת, אני מדבר, אבל המוח שלי חושב הרבה, איש יקר אמר לי: יש לך מכונת כביסה של מחשבות בראש, תשב לכתוב". אחרי ארבעה חודשים פתחתי את החלונות בדירה, הדלקתי סיגריה, מוסיקה שעוזרת וכוס מיץ תפוזים, קפה כבר שתיתי שלוש ועדיין לא צהריים. התיישבתי לכתוב.

הכאב שעטף אותי בפרק הקודם מגיח מדי פעם, נכנס לחיים בלי לדפוק בדלת, משבש לי את השגרה ומוביל אותי צעד אחד קדימה אחרי עשרה אחורנית. אני מקווה לצמצם את הפער, אני משתמש בשמש שחזרה לעיר כדי להוסיף לעצמי אושר ופסי שיזוף. "אלוהים, אם רק היה פה חוף",אני חושב ולפעמים עוצם עיניים, מדמיין שאני על חוף הים...זה רק מדגיש כמה בא לי לטבול במים המלוחים, לנקות את עצמי מחרטה, געגוע, תסכול וחלומות שווא.

הכאב הוא לא הדבר היחידי שנכנס לחיים שלי בזמן הזה, נשמה גדולה, שהגיע אלי בדיוק בימים הכי קשים הרימה אותי מרצפת הפרקט החומה, הכניסה אויר למפרשי הלב והעלתה אותי חזרה לגובה. זוג עיניים בצבע אוקיינוס, מבטא אנגלי, וחום אנושי שכמוהו היה לי רק בבית. אז למה אני עדיין חושב? לב שבור, משבר גיל שלושים, עשור בלי אמא ועוד שלל קשיים שהחיים שולחים לך , ככה בשביל הטעם... והוא עדיין שם. לא מפחד, נטול היסוסים וחסר ייאוש, גם כשאני שותק. חושב שוב.

בגדול, כשאני מנתק את הרגש מהמוח, והשכל מתחיל להבין דברים, העולם די בסדר איתי ופריז, אחרי הכל, נותנת לי תקוות, מחייכת אלי ושולחת כל יום שיעור חדש, אני מרגיש הרבה יותר בוגר, כשהגעתי לפה לפני שנה ושבועיים לא היה לי טיפת מושג שהמרחק והבדידות יגרמו לי לגדול. תמיד הייתי בודד, בודד מרצון, אני יודע לשרוד לבד, אני יודע להעביר את הזמן, למלא את החלל הריק, לנצל עד תום את הזרות שלי ולמרות כל זה, הדברים שחוויתי הצליחו לשנות אצלי לא מעט.

אני כבר לא בטוח שאני כלכך מסוגל להשאר לבד, כן לפעמים אני צריך שעה או שתיים כדי לאזן את עצמי...                                               

אבל איך זה קרה שבלילות אני מעדיף להרדם בכפיות ובימים האוזניות כבר לא מספיקות?                             

איך זה שפתאום הסופ"ש מאיים ולא נותן לי שקט שכלכך חיכיתי לו?                                                                  

ואיך זה שאני פותח חלונות, מפלל לרעש של משאיות? מנסה  להפסיק לשמוע את עצמי מנהל דיאלוג פנימי.

אני מרגיש שהגיע הזמן לעצור את המכונה האנושית ולתלות את המחשבות על חבלי ייבוש, לתת לשמש לחמם.  אח"כ להסיר את הכל, לקפל ולאחסן בארון, כמו שלקחתי את בגדי החורף ואכסנתי במדף העליון ביותר, אני לוקח עכשיו את המחשבות מהחורף, סוחט, מייבש, מקפל ומאכסן במקום הכי רחוק ממני, יש כאלה שיקראו לזה הדחקה, וכנראה שמתישהו זה יתפרץ החוצה כמו מפולת בגדים שנופלת עליך מהמדף העליון ביותר, לא אכפת לי, אני מכיר את הארון שלי די טוב ואף פעם לא פחדתי מכמויות הכביסה שקיפלתי לתוכו.