לפני שלושה ימים החלטתי שאני חוזר לכתוב את הבלוג שלי.

זה לא שהיתה לו הצלחה מסחררת, לבלוג.ֿ

גם מ״ידיעות״ ו״הארץ״ לא בדיוק התקשרו בתחנונים שאחזור למקלדת.

אפילו ממדור הדרושים של מקומון ״השקמה״ לא שלחו הודעת געגוע.

אבל אני החלטתי - אני חוזר לכתוב.

אז הלילה לקחתי את המחשב שקניתי אחרי שפעם זכיתי בקזינו של ווגאס,

שמתי פלייליסט מהסוג שגורם לי לרחף על גלי הרגש שלי והחשכתי את הבית כמו שרק פולניה טובה יודעת לעשות. חזרתי. 

את הפרק האחרון בסדרת הפרקים הקצרה שכתבתי אי אז לפני שעזבתי, ותוכדי השנה הראשונה שלי שם,

הפסקתי כשחבר שדעתו חשובה אמר לי בשעת לילה מאוחרת, בפיצריה ברובע ה11 של פריז: ״אתה שם את הקרביים שלך על הדף, זה יותר מדי אבי״. 

פחדתי, לא כתבתי יותר.

מאז עברו להם עוד כמה שנים מעצבות עד שחזר אלי האומץ ונעלם הפחד.

אני לא מפחד יותר לשים את הקרביים שלי על הדף ומי שמכיר אותי יודע שאני לא מסוג האנשים שמסננים חוויות בשיח כזה או אחר.

מי שלא נאה לו הקרביים שלי אז שידפדף הלאה.

את החוויות שעברו עלי במשך השנים בפריז לא יכולתי לדמיין בחלום הפרוע ביותר שלי: עיר קסומה, בן זוג, שברון לב, שפה,

בן זוג חדש, חופש, חברים חדשים, כסף, פרידה, בדידות תהומית, אושר עילאי, משפחה רחוקה, קור, שלג, קיץ של ארבעים מעלות בלי מזגן,

מסיבות, עבודה, מעברי דירה, טיולים. פריז... היא באמת היתה טובה אלי, עשתה בי את מה שההורים שלי לא הצליחו לעשות,

לימדה אותי מה שבית הספר למשחק לא היה יכול ללמד.

יותר מכל פריז הפכה לבית השני שלי ועל זה אני חייב לה את הבגרות שלי. 

ולמרות הכל ,לקראת הסוף, כשהיה אבוד מדי לטעמי, קיפלתי מזוודה, או נכון יותר לומר חמש מזוודות, שני שקי רוסים וגיטרה וחזרתי לארץ.

בדמעות חונקות גרון ומציפות עיניים, כיאה לדרמה קווין מהשורה הראשונה,

עליתי על טיסת 324 ב-13 לנובמבר (לפני שנה ויומיים בדיוק) מפריז לתל אביב.

במשך שבועיים הייתי זרוק חצי מדוכא חצי מאושר על הספה הכתומה של אחי,

תקוע כמו עצם בגרון עם נוסטלגיות בנוסח: ״כן, בפריז היה ככה ובפריז זה עולה ככה״ עד שבסוף, שניה לפני שהחלטתי לוותר מצאתי דירה.

לא רק שחזרתי הביתה, חזרתי לאותה שכונה, לאותו כרם תימנים, כמעט לאותו הבית (שני רחובות ליד).

למה חזרתי?

חזרתי כי האחיין שלי כבר לא הסכים לדבר איתי יותר בסקייפ,

חזרתי כי בזמן המלחמה האחרונה לא יכולתי יותר לראות סטיקרים של דגלי פלשתין בנוסף לכיתוב ״ישראל נאצית״ בכל פינת רחוב,

חזרתי כי עם כל האהבה לעם הצרפתי ולעיר האורות פריז היא לא מקום ליהודים (ולא בגלל הצרפתים),

חזרתי כי חוזה העבודה שלי היה רק לשבע שנים ולא בא לי לעבוד במקדונלדס אחרי שיפטרו אותי מאלעל,

חזרתי כי לא מצאתי אהבה, חזרתי כי לא באמת חסכתי כסף, חזרתי כי חורף לרווק בפריז זה נורא יותר מקיץ לזוג בברזיל,

חזרתי כי התגעגעתי לשפה, למנטליות, לחברים, לספונטניות, לחום, לפשטות,

חזרתי כי האודישן היחידי שעשיתי בעולם המשחק היה לסרט תדמית בתפקיד נהג שופל בחברת חשמל ולא בשביל זה למדתי שלוש שנים.

חזרתי כי בגיל 33 צריך למצוא כיוון אמיתי לחיים. 

חזרתי כדי לנסות ולהגשים את עצמי ממקום בוגר יותר.

נראה מה יהיה עכשיו... אני מצדי מבטיח לעדכן. 

שיהיה בהצלחה.