השעה 23:15 בערב,

אני יושבת על כיסא משרדי שאבא הביא מהעבודה,

ופתאום נזכרתי כמה מנוכרים החיים.

כי עד עכשיו שכחתי.

מצוות "וישכח" - זוכרים?

ובעצם, למה שתזכרו? מצווה נשכחת. ועדיף שכך.

העברתי את הערב עם דן. רק אני והוא .. קראתי לו מהספר שירים של יהונתן גפן, ומ"ילדי יום ראשון" של אביב וחמישה פרקים מ"הנסיך הקטן".

ציפיתי למשהו אחר הערב ..

והיה קצת מאכזב.

יותר לא פותחים את הלב לאנשים זרים, טוב לב?

לפעמים קל לשכוח, עד כמה הלב רגיש. ורק כשנזכרים - רוצים לשכוח.

לילה טוב ..

וחלומות בלתי נשכחים.

- אני חושבת שאני ממלא את הריקנות שלי בהרבה שקרים. ריקנות של אחרי פרידה .. מפחידה אותי ההרגשה הזאת. מה עושים מכאן? -