למה אני לא אחת שיכולה לשתוק?
פשוט לא לדבר ולספר.
למה אני לא אחת שיכולה לסבול בשקט?
לבכות בלילות?
למה אני לא יכולה לשים חיוך מזויף על הפנים כשרע לי?
פעם יכולתי ..
למה אני לא אחת שיכולה להיפרד יפה?
למה אני צריכה למשוך את זה עד שזה מת?
למה אני צריכה להיות בנאדם חושב?
היה יכול להיות הרבה יותר קל אם פשוט הייתי שיטחית וקלילה.
למה אני לא יכולה להיות ילדת מסיבות?
כזאת עם עקבים ושמלות קצרצרות?
כזאת שתיתן לכל אחד להצמד אליה ולהתחיל איתה?
למה אני לא מחלקת מספרי טלפון לאנשים רנדומליים?
למה אני לא שוכבת עם כל מי שנחמד אליי?
למה אני לא מסוגלת לשבת וללמוד בשעות כאלה?
למה אני לא יכולה לשמור עם בנאדם על קשר רציף?
למה אני תמיד חייבת להרגיש שווה פחות?
למה אני צריכה את התשומת לב שלו?
למה נכנסתי לזה שוב?
למה אני לא יכולה לבד ?
למה לא מאושר לי בלי שמישהו ישב ויגיד לי שאני מושלמת?
למה אני לא יכולה להרגיש את זה לבד?
למה אני לא מצליחה להשתחרר מהרעש והצרחות שלי?
למה אני מביכה כלכך?
למה אפחד לא רוצה אותי חוץ ממנו?
למה?
אה?
ואם אני אצא עם כל מי שיתחיל איתי, זה יעשה לי טוב?
כן?
תשומת לב מערסים או גמדים או עקומים יעשה לי טוב?
באמת?
או שאני פשוט צריכה לשבת בבית ולשתוק?
כמו שאמאבא רוצים.
ככה הם אוהבים אותי.
בובה ממוכנת.
שתיהיה שייכת רק להם.
שלא יצטרכו לשחרר ממנה
וואלה.
אולי זה מה שאני אהיה מעכשיו.
בובה ממכונת.
בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת
ופניתי ימינה ושמאלה, לכל העברים,
ונפלתי אפים ארצה ונשברתי לשברים
וניסו לאחות את שברי ביד מאומנת.
ואחר-כך שבתי להיות בובה מתוקנת
וכל מנהגי היה שקול וציתני,
אולם אז כבר הייתה בובה מסוג שני
כמו זמורה חבולה שהיא עובד אחוזה בקנוקנת
ואחר-כך הלכתי לרקוד בנשף המחולות
אך הניחו אותי בחברת חתולים וכלבים
ואילו כל צעדי היו מדודים וקצובים
והיה לי שער זהב והיו לי עיניים כחולו
והייתה לי שמלה מצבע פרחים שבגן
והיה לי כובע של קש עם קישוט דובדבן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
