אני לא כתבתי המון זמן.

וזה עצוב לי

כואב לי שוויתרתי על עצמי בקטע הזה

אני מרגישה שאני לא כותבת טוב כמו פעם,

אולי כי הפסקתי להתאמן בזה.

ולנסות.

ולחשוב.

ולשבת על התחת.

ולכתוב ים מילים גדול ולשמור. ואז לצמצם אותם לרעיון מרכזי. להוריד פה שורה, ושם מילה. פה התפספסה לי אות, ושם יש אקסטרה פסיק.

עצוב כשאתה מוותר על כישרונות שלך.

בשביל החיי יומיום.

כותבים כשכואב בלבד,

וגם זה כאב שיטחי.

כאב עמרי.

כי הוא זרק מילה פה ושם הוא לא הראה מספיק אהבה.

זו התעסקות בזויה.

וגם ממנה נמאס לי כבר.

אני רוצה שקט מבנים.

שקט.

הכרתי אותה רק בחזרות למסיבת סיום.

גבוהה, יפה, תלתלים בלונדיניים שגורמים לך לבהות, עיניים גדולות וסקרניות.

והיא סיפרה לי על חיי האהבה שלה.

לא קל לה. בכלל. ולמען האמת, חשבתי שהיא ילדה טובה.

מסתבר שהיא עשתה המון שטויות. המון.

ועכשיו מתחיל להסתדר לה, היא הכירה מישהו חדש.

שגר ממש לידה, והוא יוצא טייסת. והוא מקסים ומושלם בעינייה.

אז מי אני שאגיד אחרת?

טוב לה, אחרי הרבה זמן שהיא הייתה בבלבלות.

אני מקווה שהיא תשמור על זה.