"אם תנסי לטרוק את הדלת הזו שוב,

היא רק תיפתח.

את צריכה לסגור אותה.

דלתות נטרקות תמיד נפתחות."

אין ספק שאני אוהבת אותו,

אין ספק שאני אוהבת להיות איתו,

אין ספק שאני לא מקבלת את אותו היחס.

ואהבה לא מספיקה בשביל להחזיק מערכת יחסים.

"איך בגללך, לילה לא לילה

איך בגללך אני למטה למעלה

איך בגללך כלום לא הולך"

(אריק אינשטיין\בגללך)

אני לא מקבלת את אותו היחס.

וכבר עברתי את השלב הזה, כבר עברתי את הכאב לב הזה שאני מרגישה עכשיו

ואני מחזיקה את הלב שלי מהתפוצצות כבר 4 ימים.

זה היום הרביעי שאנחנו לא מדברים.

אני לא בנויה לזה.

אני אוהבת אותו.

הוא אוהב אותי.

אבל אני מאבדת את שיווי המשקל בגללו,

אני מאבדת את עצמי.

את השמחת חיים שלי.

את הכיפיות שלי.

הוא משפיע עליי עמוקות. אני סובלת בגללו.

אני באמת מאמינה שזה התחיל מהחודש השביעי שלנו ביחד. שנפרדנו לשבוע. שהוא נפרד ממני. הוא אמר לתאו "מגיע לה מישהו שיאהב אותה באמת". ואחרי שבוע הוא חזר אליי, על ארבע. ואמר שהוא מתנצל, ושהוא שונא את ההתנהגות התיאטרוניסטית שלי. זה כאב.

הוא אמר לי שאני מביכה אותו. זה כאב.

הוא לא נותן לי להרגיש הילדה הכי יפה בגן.

הוא גורם לי לקנא בכוונה. הוא מנסה לגרום לי לכאוב כמוהו, כשאנחנו לא ביחד.

ועד עכשיו הייתי פוקר פייס. נטו, לא שולחת כלום. לא עושה כלום. שום דבר.

ומפה זה הולך לכאוב. כבר הכנסתי אותו למערכת שלי מחדש, ועברתי איתו חודש מושלם.

אבל זה היה צפוי שהוא יחזור ויתנהג כמו שהוא מתנהג.

לא מתקשר, לא מתייחס, משפטים עוקצניים, בלי אהבה.

כי אי אפשר לשנות את טבע האדם.

ואם אני רוצה לשנות אותו, אולי אני בכלל לא אוהבת אותו.

אולי אני מאוהבת בדמות שהמצאתי לעצמי ..

כלום לא הולך.

וזה גם לא יילך.

לא איתו לפחות.

הכנסתי אותו ללב שלי שוב, וזה אומר שצריך להיגמל ממנו שוב.

לאט לאט, בזהירות.

בלי ליפול בדרך.

אני צריכה לעקוף את הסלע הענקי הזה שנמצא באמצע הדרך שלי, ופשוט להמשיך להתקדם.

זה הולך להיות קשה. וארוך. ומעייף.

ומלא בלילות ללא שינה, ולבכות לכרית. או לתאו, או למאיה.

אבל זה לא הולך.

וזה גם לא יילך.

לא איתו לפחות.

אנחנו משחקים במלחמה קרה.

אנחנו לא מדברים 4 ימים, כדי לבדוק למי יש יותר גדול.

אני לא מתעסקת בדברים האלה,

מלחמות קרות לא קשורות למערכת שלי.

אני לא נלחמת נגד אנשים שאני אוהבת.

אני הולכת איתם, לצידם, תמיד.

ואיתך, איכשהו הכול הולך לי הפוך.

אני תמיד מרגישה שאני צריכה לתפוס את המקום שלי בכוח,

תמיד מרגישה שאני לא מספיק חשובה לך,

וזה לא משנה כמה תגיד לי.

הלילה ההוא, ביפו, שהיינו רק שנינו.

והרגשתי שאתה באמת אוהב אותי - זה היה חד פעמי.

באמת.

ואחר כך, כשהפסקנו לצאת מהבית, והתחלנו להסתגר בחדר שלך כמו פעם,

כבר הרגשתי הרבה פחות אהובה.

ומגיעליותר.

באמת.

אני נתתי את כול כולי, תמיד.

אנשים שצריכים אותי יודעים שאני פה.

אז איפה אתה?

המאה אחוז שלי הם לא המאה אחוז שלך.

הם אפילו לא קרובים להיות ..

אז זה לא מסתדר.

וזה בסדר.

אני עכשיו עסוקה בלעקוף סלעים,

אין לי זמן לאהבה.