פרספקטיבה

שלום חברה,

אני לא יודעת איך להתחיל להמחיש לך או להסביר לך מה לא בסדר. קודם אתחיל בלהגיד שאת בחורה שנראית מגניבה, מצחיקה, חברותית, קצת אדישה למי שלא מעניין אותך. אני לא משתייכת לקבוצה הזאת. אנחנו מתראות יום יום, ונמצאות יחד פרק זמן משמעותי מהיום שלנו. איכשהו, מצאתי את עצמי סובלת בשהיה איתך. לפני שאת נעלבת, וזה באמת די מתבקש ואני אבין את זה במאה אחוז, ככה זה ואין לי ממש שליטה על זה. זה לא יישתנה אם אני אשתוק.

לפעמים יש בך משהו מרענן, אבל רוב הזמן את מדברת ומדברת ומדברת, כמו מראה שספגה את הסביבה שלה מהרגע שהבוקר האיר, ובמסננת לא מאוד מתוחכמת את שופכת את זה עליי. אני משתדלת להקשיב, אבל לא שומעת משהו אמיתי עלייך רוב הזמן.

יש לך מצבי רוח שמשתנים הרבה. לא רק שהם משתנים, אלא שכל הסביבה מושפעת מהם. אילו ידעת למתן את זה, או לפחות לא לגרום לאנשים שסביבך להרגיש חרא בכל פעם שאת קצת עייפה או שקמת ברגל שמאל. אני יכולה להתעלם מזה, אבל במצב כזה את הופכת לרוח רפאים, דמות בלתי נראית שבדרך מסתורית רודפת אותי ומעיקה עלי בדרכיה הלא נודעות.

היכולת שלך להגיד את האמת בפנים היא סגולה אמיתית בעיניי, אך סגולות שכאלה צריך ללטש ולחדד. זה נראה לי לא הגיוני שאת צועקת לאנשים בפנים שייתחפפו כשהם סתם באו להגיד שלום. או לקרוא למישהי בשמות גנאי על סתם טעות קטנה שקרתה. גם אם אחרי זה את עושה פאפי פייס כמו מניפולטורית מיומנת שמנסה להראות פיוס, ואומרת שזה היה בצחוק כדי שהאמירה שלך תישמע ובאותה נשימה גם שלא יקומו נגדך.  את הופכת את כל הסביבה לצינית יותר וסגורה יותר. מדגישה את הדרגות, כאילו את הבוסית, וכולם הבררה שלך. זה גורם לאווירה עכורה, כמו נשיפה שמכבה את כל הנרות הצבעוניים. את רעה לאנשים ואת מתכחשת לזה.

לפעמים את חונקת אותי. עושה לי מצפון כשיש לי הזדמנות לברוח קצת מהסביבה הרגילה שלי. קשה לי עם כל המגבלות האלה, ואני מעדיפה ללכת למקום רחוק כשאני יכולה. יש לך הזדמנות להכיר כל כך הרבה אנשים אחרים, אני לא מבינה למה את מבקשת אותי בכזאת דבקות. הרי את אינטלגנטית ותקשורתית, ויש אנשים שמתים שתדברי איתם, ואת מצדך חושבת שהם לא מספיק טובים בשביל לקבל אותם. או שאת מתביישת. מעניין אותי הניגוד הזה בין הביטחון שלך לביישנות שלך כשזה נוגע לדברים מסויימים.

את מתיימרת להיות עמוקה ומבינה בהכל כשבעצם את לא מספיק בוגרת כדי לראות את הילדותיות שבדברים שאת עושה. וזה בסדר. עברת דברים בחיים שלך, והרגשת עצב, ועשית דברים קיצוניים. אי אפשר לתלות את האשמה הזאת במישהו ספציפי. בכל מקרה לא כדאי להתעסק בזה כי זה לא ישנה כלום. הפצע שנשאר בך סוגר אותך, ואת עוד לא מבינה את זה. כמו ניצן, את צריכה עוד זמן ואהבה כדי להיפתח אל העולם, ולהחזיר אהבה. רק אהבה ותחושת שייכות לעולם הזה תעזור לך להיות חלק ניכר יותר בו. בין היתר גם לאהוב את עצמך ולהרגיש משמעותית, ולהשתחרר מכל הכובד והרוע והאש שאת נאכלת בהם. אני לא יודעת איך לעזור לך, כשאני מנסה להיות קרן אור לסביבה את מדכאת את זה ומכבה אותי כמו סיגריה שהושלכה בטעות על מצע של עלים יבשים. אני מרגישה תקיעות איתך, ואני לא יודעת מאיפה אשיג את הכוחות להתמודד עם המצב הזה. הדבר היחיד שנשאר לי זה להניח לזמן לעשות את שלו.

אני לא יודעת איך זה קרה, אנחנו יחד תקופה די ארוכה (הנסיבות אילצו אותנו) והיה לנו כיף ומצחיק וטוב עד שזה נעצר. הגיעה השעה שאני רואה שלא כל כך טוב לנו.  אין בינינו אינטימיות, שיתוף אמיתי, רצון להקשיב אחת לשנייה. את כמו קישוט חי שהייתי שמחה להחזיר לחנות תמורת ערימת מזומנים תפוחה, למרות שלא קניתי אותך. בעצם הייתי מוכנה לשלם בשביל שייקחו אותך בחזרה.

תחושת שלווה נחה עליי כשאת לא בסביבה.