פרספקטיבה

קיבלתי כמעט 100 במבחן מסכם של כיתה שנכנסתי אליה רק המחצית. הא הא!
זה גורם לי לחשוב שלא באמת צריך את כל השנה הארוכה הזאת. אפשר לקצר את תקופת הלימודים להרבה פחות. בזמן שנותר אפשר ללמד דברים חשובים באמת, על החיים. דיונים מעמיקים, על מה שקורה באמת. שהמורים יפסיקו להיות מרובעים, שיפסיקו לרבע אותנו. שהנוער בבית הספר יצא מהתחת של עצמו ושל החברים שהוא רכש בצורה נסיבתית ושטחית, ייתגבש ויהיה גאה להיות חלק. לא עשיתי מחקר מעמיק אבל אני מאמינה ש90% מהתלמידים בבית הספר מרגישים לבד גם אם הם מוקפים בהמולה. מסכימים או שאני ממציאה עכשיו דברים

למה לא להיות קהילה תומכת ואוהבת, כדי לאפשר את ההתפתחות של כל אחד ואחד? מתוך הרקיבות הזאת שקיימת מתפוררת החברה. נוצרים אנשים סגורים שלא חשו דרור מעולם בגלל הסביבה הצינית או המצטיירת כעויינת או לא אכפתית, שאולי יקומו יום אחד ויירו בכולם תוך כדי צחוק מרושע. (כל אחד בצורה שונה, יש שיעדיפו להטיח צרור העלבות לפני ה"בנג-בנג").

נודה באמת, רוב האנשים לא יקומו ויתקעו כדור באנשים אחרים. רובם ימשיכו לשאת את זה בתוכם ולהעביר את זה הלאה. במידה זו או אחרת, במוקדם או במאוחר זה יגיע לכל אחד מאיתנו. מין מעגל שכזה.
האלטרנטיבה היא פשוטה, להעביר מטען חיובי. חיוביות היא מידבקת, ולהתחיל את זה זו רק עניין של החלטה. מי כבר החליט?