פרספקטיבה

בחודש האחרון עברתי תהליך שבעקבותיו התחלתי להעריך את עצמי על פי המראה החיצוני בלבד. כאילו הפנימיות לא קיימת. התמקדתי בקשרים החברתיים השטחיים, ולא דיברתי בכלל עם האנשים שמכירים אותי טוב ומעריכים אותי בעיקר לפי הפנימיות. זה גרם לי בעיקר תסכול. הפסקתי גם לכתוב לעצמי. חיפשתי אנשים לדבר איתם, להעביר איתם ימים. רק שכל הזמן יהיה מישהו לדבר איתו... התלות הזאת לא עשתה לי טוב. בכל פעם שלא ענו לי, או שלא ענו לי בצורה מספקת לפי דעתי, הרגשתי שאני עומדת באוויר. 
וממתי -אני- תלויה בצורה כזאת באנשים?
מאז שהפסקתי לכתוב נכנסו לי מחשבות מטומטמות לראש. מחשבות נואשות, מחשבות טיפש-עשרה. עד שאדם יקר, שלא ראיתי שבועיים הכניס לי היגיון לראש. הוא לא היה מודע לבלאגן שהתרחש לי במוח. הוא פשוט היה הוא, והתייחס לפנימיות שלי בזמן שהייתי איתו. העריך אותי על הדברים שפיקפקתי בקיומם בי. וזה לא עניין של עזרה חברית, זה פשוט מי שהוא. אני צריכה יותר אנשים כאלה סביבי. הוא לא יודע כמה אני אוהבת אותו! הוא לא יודע! (אף עפ"י שאני אומרת לו את זה בכל פעם שאני מתראה איתו.)

התחלתי לכתוב שוב לעצמי בסוף כל יום. בהמשך גם במהלך היום, בכל פעם שיש לי משהו להגיד או לציין. כנראה שזה ממלא לי איזה צורך הכרחי. ניתקתי קשר עם כולם, חוץ מהאנשים הממשיים, שנמצאים לידי. חזרתי למצב התבוננות פנימית. הבחנתי שאף יום לא באמת משעמם או מבוזבז, היה לי הרבה לכתוב. אמנם לא אכלתי אוכל טוב והייתי על סף שביזות, ובכל לא יכולתי להרדם עד השעות המאוחרות אחרי שסיימתי לכתוב את כל שעליי. זה עוזר לי להיות אדם פחות מתוסבך, ויותר הגיוני. להחליט את ההחלטות הנכונות, ולהתעמק במה שחשוב לי באמת. חשבתי שיש תחומים שבהם אני לא יודעת להבדיל בין השגוי והנכון, הטוב והרע, כי הצלקות הנפשיות לא מאפשרות לי. אבל אני כן יודעת. בני האדם באמת ניחנו ביכולת להבדיל בין הטוב לרע.

לפעמים מרוב העייפות לא היה לי כוח לעשות דבר מלבד לשכב במיטה בחוסר מעש. אפילו לא להתעסק בטלפון. הרגשתי כל כך רע וכל כך ריקה. לא רגועה. רציתי להרדם, אבל לא רציתי. לא מצאתי את השלווה לשם כך. למרות שלא היה לי כוח, קמתי וחיפשתי משהו לעשות. כי זה נורא לשכב בשקט במיטה בלי כוח לזוז, להיות כלואה, כשאין משהו נחמד לחשוב עליו. 
כשהתחלתי לחזור לעצמי מצאתי. ריח הרשת הישנה של החלון, משב הרוח של העונה העלו לי מיד זכרונות. זאת הייתה דלת הכניסה לגלריה שלמה של זכרונות שמשאירים אותי בחיים בשלום. היכל נחמד לשהות בו בזמן שהעולם בשלו. מכל הזכרונות, אחד החזקים היה סריה של זיכרונות מלפני חמש שנים. זכרונות ממנו, שמבחינה הגיונים אמורים להיות כבר מאוסים מרוב שהתנגנו. אבל הם לא, כי זכרונות הם מעבר לתמונה. הם ריח, קול, תחושה והרגשה, מקום נצחי לשהות בו. קלף שאפשר לשלוף כשרוצים להתנתק. אין להם קשר לאופן שזה הסתיים במציאות. אני חוזרת אליו שוב ושוב במחשבות, לדמות שהוא היה בשבילי. במציאות, כמעט הרפיתי את הקשר ממנו לגמרי. כי זה כבר לא קשור אליו, אלא בעיקר אליי. זה שלי ורק שלי. 
תופעת לוואי של זכרונות טובים: געגוע לזמנים שלא יחזרו. זה תלוי בזמן, וברמת הסף של האדם. 

_____________________________________________
ארומה של מים\ מילים: Stranger in a City

_____________________________________________

הבוקר יצאתי ללוות את אבא שלי לעבודה, לא ישנתי כל הלילה אז חשבתי שעדיף שלא אלך לישון גם בבוקר כשיש לי את ההזדמנות הזאת. ליד התחנה עמד כלב והתמתח לו כנראה אחרי לילה שבילה לבדו ברחוב. בהמשך הוא תפס את מקומו לידנו ונשכב. הוא נראה מתחנן לליטוף, אבל היה לי קר מדי להוציא את הידיים מהכיסים. כשהאוטובוס הגיע ליטפתי אותו, והוא היה כל כך שמח וכל כך חמוד ומוכן לעבור לחסותי לנצח.

זה הטבע של הכלבים, אבא שלי אמר.

הרבה פעמים נמנעתי מלהתלהב מכלבים או לרחם על חיות כי זה מטצייר כרגשני מדי. אבל זה היה טיפשי כי זה נגד את התחושות האמיתיות שלי. 
כאב הוא דבר שלילי בעיניי. אני לא מאמינה שמישהו צריך לסבול בעולם הזה כשיש ברירה טובה אחרת. לא משנה מה רמת האינטלגנציה שלו. בתור דוגמה בני האדם נעים על סולם של רמות אינטלגנציה שונות ורובנו נמצאים באזור הביניים. מישהו יקום ויטען שהאינטלגנטי ביותר מרגיש את הכאב בצורה הכי כואבת והדברים ייתקבלו בברכה? כאב נמדד לפי יכולת ועוצמת החישה.
דדדמממאיט נמאס לי לדאוג רק לעצמי. אולי זה בגלל העייפות וחוסר השינה בלילה, אבל מחשבה הבזיקה למוחי כשהשמש הפציעה. אני באמת ובתמים שמחה בשמחתם של אחרים ובהנאתם, לפעמים גם אם זה בא על חשבוני. אני אמות עוד תקופה לא ארוכה, האם שווה להיות אינטרסנטית כל כך עכשיו? בסופו של דבר אני אתפרק ואשתלב אל תוך עולם הטבע, אל האדמה ובעלי החיים. אותם בני האדם, ואותם בעלי החיים, שעוברים סבל על ידי בני אדם.

אם להתייחס לדוגמה הספציפית של הכלבים, הם כמו ילדים. כשהם נקנים או מאומצים הם לא מחליטים מי יהיה הבעלים שלהם. כלבים זקוקים לקשר הזה עד סוף ימיהם, שלא כמו ילדים בסופו של דבר הופכים לעצמאיים. כלבים רבים נזרקים לרחוב, כי הבעלים שלהם לא חשבו עד הסוף. לא כל הבעלים מעניקים להם את החיים הכי טובים שהם יכולים לתת להם.

לא שלבני האדם חסרות צרות ולא שאני מעדיפה חיות על בני האדם. יש לי, כבת אדם, אינטרס שהגזע שלנו ימשיך להתקיים. אבל לא צריך לחכות עד שכל ענייני האדם ייסתדרו, כי עם התסבוך והמורכבות שלו נראה שהם רחוקים מאוד מלהסתדר. אפשר וצריך לטפל בענייני האדם ובענייני שאר אוכלוסיית כדוה"א, בעלי החיים, בד בבד.

נועה: "אני לא רואה אוויר!" (דרכה המיוחדת להגיד שהיא לא נושמת)

אורי: "אני אהיה פה אתמול"

אני: "מישהו שתה לי את התה!" (מצביעה על מעט המים שנשארו בכוס. התקף אנגליות נחת עלי...)

אורי: "בור מואי!" (מור בואי)

נסטיה: "של מי התיק הזה?" *מצביעה על מכונית*

נוסעים במכונית
נסטיה: "אבל איפה המגבת..?"
אני: "איזה מגבת?"
נסטיה: "אה... החגורת בטיחות..."

מורה: "לא, מה פתאום... אני הומופובית, אני מפחדת מגבהים" (זה רק מעיד שהלכה לנו מערכת החינוך)

______________________________________

עדות לגילויי אלימות מצד מורים מתוסכלים

מורה: "אני ארביץ לך!" (זה היה ישיר...)

מורה: *כותב נורא חזק על הלוח*
תלמיד: "למה אתה מרביץ ללוח?"
מורה: "כי אסור לי להרביץ לתלמידים."

מורה עם בעיות קשב וריכוז: "עוד פעם אני שומעת סלוטייפ אני לוקחת אותו ומדביקה לכם איתו את הפה!"

_______________________________________

מורה לאנגלית: "את יושבת כמו במסיבה" (באיזו מסיבה היית?)

מורה לאנגלית: "מאחלת לכולכם שיישבר לכם הלב" (תודה....?)

בחוץ יורד גשם זלעפות כבר שעה ויש ברקים ורעמים. כמה דקות אחרי...
מורה: "נראה לי שיורד גשם..."

נתן: *מספר לי משהו בטלפון*