פרספקטיבה

אפשר לומר עליו שהוא המורה שלי לגיטרה לגמרי במקרה. לא התקדמתי בלימודי הנגינה כמעט שנה שלמה, אין לו תוכנית לימודים ברורה, הוא לא למד איך להעביר שיעורים או ללמד, אני זאת שצריכה לרכז אותו כשהוא מתחיל להראות סימנים של הפרעת קשב וריכוז חמורה, ברגעי שקט הוא נוטה לעשות פרצופים תאטרליים ולאלתר הצגות יחיד בתור דמויות קבועות שיש לו בשרוול. הממסד לא אהב אותו יותר מדי, כי הוא לא היה מורה למופת, ופלט לעיתים אמירות בעלי אופי אנטי-ממסדי באוזני תלמידים. הוא גרם לחברה טובה שלי לפרוש כבר אחרי שיעורים בודדים, היא לא יכלה לסבול אותו וטענה שרק לראות אותו הוריד לה את מצב הרוח. שמעתי ילדה אחרת קטנה שסתם ראתה אותו אומרת שהוא מפחיד אותה. גם אותי הוא נהג לעצבן עם ההתנהגות שלו.

אז אפשר לומר עליו שהוא לא מורה טוב לגיטרה. 

אני מודעת לזה שהוא עלול להישמע פסיכי לחלק מכם, או מורה גרוע שהכסף הזה לא מגיע לו. לכן אני אפרט את הסיבה שבכל זאת נשארתי שנה שלמה. ולא, לא כדי לצחוק עליו.
ככה אני רואה אותו:
ברנש נחמד שמפליג לאיטו לכיוון גיל 30. 
שחקן מלידה.
אדם עם הומור.
מוזיקאי מוכשר. יודע לנגן על כל כלי שתבחרו, ולמצוא מנגינות במהירות הבזק רק לפי שמיעה. יש לו גם קול ממש לא רע.
צלם יוצר. מצלם ועורך וידיאו בצורה די מקצועית. 
אופטימיסט.
הוא כן ומעדיף את התכל'ס.
צנוע, גם בלבוש וגם באופי.
בן אדם חכם, מלומד, וחוקר. אוטודידקט. יש לו חוכמת חיים והיגיון רב.
נשמה טובה. יש בו חמלה. אחד האנשים עם הנשמה הכי גדולה שפגשתי. חי בערך על כלום, כי בחר להקדיש את רוב זמנו לשינוי ומעורבות בחברה שלנו. גם כשיורדים לרזולוציה גבוהה יותר רואים בבירור שהוא נחמד לכלל האנושות, מתעניין, אוהב אנשים, ורוצה לעזור בכל מה שיבקשו או לא יבקשו ממנו.

על זה נאמר "דברים שרואים מכאן לא רואים משם."

בכל פעם שאני נפגשת איתו, וכרגיל השיעורים נמרחים על יותר מהזמן המוקצב, אני יוצאת עם תובנה חדשה. הוא מצליח איכשהו בכל פעם לאזן את השיגעון השבועי החולף שלי. אני מרגישה הרבה יותר שפויה בזכותו. 

בפעם האחרונה שהיה לנו שיעור, הייתי במצב של סגירות. הגעתי עם עצמי למסקנה שעדיף לי להיות מופנמת בחיים, וצנועה, לא לקפוץ ולנסות כדי לא לקבל את הפטיש בראש, לחפש את האלוהים ואת השקט. ההפך ממה שאני. הוא אמר שהוא לא חושב שלהיות מופנם באופן כללי זה דווקא דבר טוב. הגענו לדבר גם על חלומות שהיו לי ודברים שרציתי לעשות. הוא אמר לי שעדיף לא להסתגר ולחשוש, אלא לתת ליצר להנחות אותי. כל כך כעסתי על זה, כי כל כך ניסיתי לדכא את היצר והנה הוא בא ואומר לי בדיוק את ההפך! 
הוא אדם מאוד פרקטי, ובקשר לחלום אחד שלי הוא אמר לי שהוא רוצה לעזור לי. הוא שטח בפניי תוכנית, ואמר לי לעשות ככה וככה וכהה. הוא יוכל לעזור לי בנקודה הזאת, וכאן הוא יוכל להלוות לי ציוד, וכאן הוא יוכל להנחות אותי. התוכנית נשמעה טוב, אבל עדיין לא הרפתי מהחששות המטומטמים שהיו לי בעקבות המצב שהייתי בו. עד לרגע שהוא אמר שכנראה בכל זאת צריך איזושהי רמה של תעוזה ואין אותה לכל אחד. 

איך פסיכולוגיה הפוכה תמיד עובדת עליי? באותו הרגע התנערתי, חישבתי מחדש, והגעתי למסקנות אחרות.

המסקנה שנותרה כמו שהיא:

• לחיים אין משמעות.

• לחיים אין משמעות מלבד המשמעות שנותנים להם.
• לא כדאי להעביר את החיים בחשש להיפגע. 
• עשייה ועבודה מרפאות את הנפש. (סוף סוף הבנתי למה הדת דורשת לא רק להאמין באלוהים אלא גם לעבוד אותו!)
• יש את עולם החיים ועולם ה"ישנים". עולם החיים הוא זמני ועולם השינה הוא נצחי. לוותר על ניצול העולם או לנצל את העולם הזה בלי לחשוב אלה שתי אופציות שעדיף לפסול אותן ולבחור בשלישית => להנות מהעולם הזה תוך כדי ניסיון להפוך אותו לאידיאלי עבור כל החיים. 

שלכם, 

Stranger in a City.

בלי לשים לב מצאתי את עצמי חלק מקבוצה קטנה של חברים. זה לא קורה בד"כ. מדברת איתם, יוצאת איתם. וכיף, ומצחיק, אפילו בלי לשתות. 
זה עושה לי טוב.

בחודש האחרון עברתי תהליך שבעקבותיו התחלתי להעריך את עצמי על פי המראה החיצוני בלבד. כאילו הפנימיות לא קיימת. התמקדתי בקשרים החברתיים השטחיים, ולא דיברתי בכלל עם האנשים שמכירים אותי טוב ומעריכים אותי בעיקר לפי הפנימיות. זה גרם לי בעיקר תסכול. הפסקתי גם לכתוב לעצמי. חיפשתי אנשים לדבר איתם, להעביר איתם ימים. רק שכל הזמן יהיה מישהו לדבר איתו... התלות הזאת לא עשתה לי טוב. בכל פעם שלא ענו לי, או שלא ענו לי בצורה מספקת לפי דעתי, הרגשתי שאני עומדת באוויר. 
וממתי -אני- תלויה בצורה כזאת באנשים?
מאז שהפסקתי לכתוב נכנסו לי מחשבות מטומטמות לראש. מחשבות נואשות, מחשבות טיפש-עשרה. עד שאדם יקר, שלא ראיתי שבועיים הכניס לי היגיון לראש. הוא לא היה מודע לבלאגן שהתרחש לי במוח. הוא פשוט היה הוא, והתייחס לפנימיות שלי בזמן שהייתי איתו. העריך אותי על הדברים שפיקפקתי בקיומם בי. וזה לא עניין של עזרה חברית, זה פשוט מי שהוא. אני צריכה יותר אנשים כאלה סביבי. הוא לא יודע כמה אני אוהבת אותו! הוא לא יודע! (אף עפ"י שאני אומרת לו את זה בכל פעם שאני מתראה איתו.)

התחלתי לכתוב שוב לעצמי בסוף כל יום. בהמשך גם במהלך היום, בכל פעם שיש לי משהו להגיד או לציין. כנראה שזה ממלא לי איזה צורך הכרחי. ניתקתי קשר עם כולם, חוץ מהאנשים הממשיים, שנמצאים לידי. חזרתי למצב התבוננות פנימית. הבחנתי שאף יום לא באמת משעמם או מבוזבז, היה לי הרבה לכתוב. אמנם לא אכלתי אוכל טוב והייתי על סף שביזות, ובכל לא יכולתי להרדם עד השעות המאוחרות אחרי שסיימתי לכתוב את כל שעליי. זה עוזר לי להיות אדם פחות מתוסבך, ויותר הגיוני. להחליט את ההחלטות הנכונות, ולהתעמק במה שחשוב לי באמת. חשבתי שיש תחומים שבהם אני לא יודעת להבדיל בין השגוי והנכון, הטוב והרע, כי הצלקות הנפשיות לא מאפשרות לי. אבל אני כן יודעת. בני האדם באמת ניחנו ביכולת להבדיל בין הטוב לרע.

לפעמים מרוב העייפות לא היה לי כוח לעשות דבר מלבד לשכב במיטה בחוסר מעש. אפילו לא להתעסק בטלפון. הרגשתי כל כך רע וכל כך ריקה. לא רגועה. רציתי להרדם, אבל לא רציתי. לא מצאתי את השלווה לשם כך. למרות שלא היה לי כוח, קמתי וחיפשתי משהו לעשות. כי זה נורא לשכב בשקט במיטה בלי כוח לזוז, להיות כלואה, כשאין משהו נחמד לחשוב עליו. 
כשהתחלתי לחזור לעצמי מצאתי. ריח הרשת הישנה של החלון, משב הרוח של העונה העלו לי מיד זכרונות. זאת הייתה דלת הכניסה לגלריה שלמה של זכרונות שמשאירים אותי בחיים בשלום. היכל נחמד לשהות בו בזמן שהעולם בשלו. מכל הזכרונות, אחד החזקים היה סריה של זיכרונות מלפני חמש שנים. זכרונות ממנו, שמבחינה הגיונים אמורים להיות כבר מאוסים מרוב שהתנגנו. אבל הם לא, כי זכרונות הם מעבר לתמונה. הם ריח, קול, תחושה והרגשה, מקום נצחי לשהות בו. קלף שאפשר לשלוף כשרוצים להתנתק. אין להם קשר לאופן שזה הסתיים במציאות. אני חוזרת אליו שוב ושוב במחשבות, לדמות שהוא היה בשבילי. במציאות, כמעט הרפיתי את הקשר ממנו לגמרי. כי זה כבר לא קשור אליו, אלא בעיקר אליי. זה שלי ורק שלי. 
תופעת לוואי של זכרונות טובים: געגוע לזמנים שלא יחזרו. זה תלוי בזמן, וברמת הסף של האדם. 

_____________________________________________
ארומה של מים\ מילים: Stranger in a City

_____________________________________________

הבוקר יצאתי ללוות את אבא שלי לעבודה, לא ישנתי כל הלילה אז חשבתי שעדיף שלא אלך לישון גם בבוקר כשיש לי את ההזדמנות הזאת. ליד התחנה עמד כלב והתמתח לו כנראה אחרי לילה שבילה לבדו ברחוב. בהמשך הוא תפס את מקומו לידנו ונשכב. הוא נראה מתחנן לליטוף, אבל היה לי קר מדי להוציא את הידיים מהכיסים. כשהאוטובוס הגיע ליטפתי אותו, והוא היה כל כך שמח וכל כך חמוד ומוכן לעבור לחסותי לנצח.

זה הטבע של הכלבים, אבא שלי אמר.

הרבה פעמים נמנעתי מלהתלהב מכלבים או לרחם על חיות כי זה מטצייר כרגשני מדי. אבל זה היה טיפשי כי זה נגד את התחושות האמיתיות שלי. 
כאב הוא דבר שלילי בעיניי. אני לא מאמינה שמישהו צריך לסבול בעולם הזה כשיש ברירה טובה אחרת. לא משנה מה רמת האינטלגנציה שלו. בתור דוגמה בני האדם נעים על סולם של רמות אינטלגנציה שונות ורובנו נמצאים באזור הביניים. מישהו יקום ויטען שהאינטלגנטי ביותר מרגיש את הכאב בצורה הכי כואבת והדברים ייתקבלו בברכה? כאב נמדד לפי יכולת ועוצמת החישה.
דדדמממאיט נמאס לי לדאוג רק לעצמי. אולי זה בגלל העייפות וחוסר השינה בלילה, אבל מחשבה הבזיקה למוחי כשהשמש הפציעה. אני באמת ובתמים שמחה בשמחתם של אחרים ובהנאתם, לפעמים גם אם זה בא על חשבוני. אני אמות עוד תקופה לא ארוכה, האם שווה להיות אינטרסנטית כל כך עכשיו? בסופו של דבר אני אתפרק ואשתלב אל תוך עולם הטבע, אל האדמה ובעלי החיים. אותם בני האדם, ואותם בעלי החיים, שעוברים סבל על ידי בני אדם.

אם להתייחס לדוגמה הספציפית של הכלבים, הם כמו ילדים. כשהם נקנים או מאומצים הם לא מחליטים מי יהיה הבעלים שלהם. כלבים זקוקים לקשר הזה עד סוף ימיהם, שלא כמו ילדים בסופו של דבר הופכים לעצמאיים. כלבים רבים נזרקים לרחוב, כי הבעלים שלהם לא חשבו עד הסוף. לא כל הבעלים מעניקים להם את החיים הכי טובים שהם יכולים לתת להם.

לא שלבני האדם חסרות צרות ולא שאני מעדיפה חיות על בני האדם. יש לי, כבת אדם, אינטרס שהגזע שלנו ימשיך להתקיים. אבל לא צריך לחכות עד שכל ענייני האדם ייסתדרו, כי עם התסבוך והמורכבות שלו נראה שהם רחוקים מאוד מלהסתדר. אפשר וצריך לטפל בענייני האדם ובענייני שאר אוכלוסיית כדוה"א, בעלי החיים, בד בבד.