פרספקטיבה

הבית שלנו, תחת הדיקטטורה שלי הוסב בשנה האחרונה לבריא. בכל אופן בכל הנוגע לאוכל. כשאנחנו הולכים לקניות אנחנו קונים מוצרים הכרחיים בעיקר. במיוחד ירקות. מלא ירקות. ההוצאות בניגוד לשנה שעברה סובבות סביב 100-300 ש"ח פחות בכל קנייה.
אנחנו הפריקים היחידים בכל השכונה בנושא הזה, ונראה לי המוכר של המכולת השכונתית חושב שאנחנו עניים ובגלל זה לא קונים כמעט מוצרים מעובדים. אבל וואט-אוור...

בדרך הביתה מהקניות נזכרתי שלא קנינו את כל מה שהיינו צריכים.
אני: "אבא, מה עם הבטטות?"
אבא: "תעשי לך פירה ותערבבי אותו עם גזר. אותו הדבר".
יש לו הברקות... כמו בפעם ההיא שהוא השתמש בסלק כצבע מאכל של עוגת יומהולדת.

בעוד אני פורקת את הירקות במקרר עוברת בראשי מחשבה שהם כמו גופות שנכנסות לקירור כדי לשמור עליהן. ואז לאכול אותן! מוחעחעחע... שזה די נכון. הם לא דומים לנו פיזיולוגית אז לא אכפת, זה לא מעביר בי חלחלה כמו בשר- בשר טרי או עשוי בצורה מינימלית. זאת הדרך הכי בריאה לצרוך בשר. אבל לא! כולם מעדיפים אותו מעובד ומתובל ושרוף, בצורה הכי לא בריאה והרסנית שלו. לכן החלטתי שלא לאכול בשר. בהמשך גיליתי שכמות הבשר הנצרכת כל יום לא מיטיבה עם הסביבה והאנשים בעולם. המשאבים הקיימים בעולם מספיקים כדי להאכיל את כולם, למרות מספרנו העצום, בתזונה צמחית מספקת. ברגע שהמשאבים האלה הולכים לגידול החיות, שצורכות המון מהם, נשארות בשוליים מדינות עניות שאין להן מה לאכול.

המשפט אמא הזה "לאכול הכל מהצלחת! יש אנשים שאין להם..." לא נשמע לי הגיוני מכל כך הרבה כיוונים.

1) מה זה יעזור לסיים הכל מהצלחת? יוצא שגם שילמת על זה כסף וגם סבלת מזה. שני הפסדים במכה אחת. זה לא הופך אותך ליותר מפח הזבל של השאריות.

2) אם לא תסיים הכל מהצלחת, ישאר סיכוי שמי שאין לו יימצא את זה.

3) אפשר בפעם הבאה פשוט לא לקחת כל כך הרבה.

4)מה עם האפשרות של, אממ.. לשמור את השאריות? אנשים שאין להם אוכל שומרים את השאריות, אז למה לאנשים שיש להם לא נאה לשמור את השאריות (במידה הן אסטתיות דיין) והם מכריחים את הילדים שלהם לפוצץ את הקיבה?

קטע רוסי חביב עליי: לחתוך שן שום, ולשפשף אותה על הקשה של הלחם. זה טעים, אבל אין לחם... פסח ארור . ובגלל שאני אוהבת חריף בקטע פסיכי (לא אוקראינית טיפוסית), אני אוהבת למרוח עליו חזרת הום-מייד מעשה ידיי.
בגלל שאין לחם אני יוצאת מוזרה ואוכלת חזרת עם כפית ישר מהצנצנת.

כן, אלו הם חיי...

הכל סבבה לי. אולי זה בגלל השיר הנחמד שאני שומעת עכשיו. אחחח שנות השבעים והשמונים... איך אפשר להתגעגע לתקופה שלא חיית בה או גדלת בה? אז ככה.. מעבירה את הזמן מיום ליום בחיפוש אחר נקודות אור. מנסה לתפוס קצת שמש מחוץ לשיעור. עוד אחד מהשיעורים שויתרתי עליהם, תוך ההבנה שאני צריכה לעשות ולהתעקש על מה שעושה לי טוב. להקדיש את הזמן לתחומים שבהם אני באמת רוצה להתפתח. את זה שיש לי פוטנציאל אני יודעת. את זה שאני יכולה לעבוד במשהו שאני לא אוהבת ולהרוויח הרבה מרשרשים, אני יודעת. אבל אני לא רוצה. לא רוצה להיות אחת מהאנשים שעובדים בשביל הרבה כסף, אבל לא מסופקים באמת, ממלאים את עולמם בחומר ועוד חומר. האם זה מטורף לרצות לחיות חיי צינעה ואושר? עכשיו רק לחכות שיום הלימודים יסתיים, ואז אני עפה מפה. לימודים זה מוד בין ערות לשינה, משהו שמקצר את היממה. מה הפלא שהרגשתי מחסור חמור בשעות.