פרספקטיבה

הבוקר יצאתי ללוות את אבא שלי לעבודה, לא ישנתי כל הלילה אז חשבתי שעדיף שלא אלך לישון גם בבוקר כשיש לי את ההזדמנות הזאת. ליד התחנה עמד כלב והתמתח לו כנראה אחרי לילה שבילה לבדו ברחוב. בהמשך הוא תפס את מקומו לידנו ונשכב. הוא נראה מתחנן לליטוף, אבל היה לי קר מדי להוציא את הידיים מהכיסים. כשהאוטובוס הגיע ליטפתי אותו, והוא היה כל כך שמח וכל כך חמוד ומוכן לעבור לחסותי לנצח.

זה הטבע של הכלבים, אבא שלי אמר.

הרבה פעמים נמנעתי מלהתלהב מכלבים או לרחם על חיות כי זה מטצייר כרגשני מדי. אבל זה היה טיפשי כי זה נגד את התחושות האמיתיות שלי. 
כאב הוא דבר שלילי בעיניי. אני לא מאמינה שמישהו צריך לסבול בעולם הזה כשיש ברירה טובה אחרת. לא משנה מה רמת האינטלגנציה שלו. בתור דוגמה בני האדם נעים על סולם של רמות אינטלגנציה שונות ורובנו נמצאים באזור הביניים. מישהו יקום ויטען שהאינטלגנטי ביותר מרגיש את הכאב בצורה הכי כואבת והדברים ייתקבלו בברכה? כאב נמדד לפי יכולת ועוצמת החישה.
דדדמממאיט נמאס לי לדאוג רק לעצמי. אולי זה בגלל העייפות וחוסר השינה בלילה, אבל מחשבה הבזיקה למוחי כשהשמש הפציעה. אני באמת ובתמים שמחה בשמחתם של אחרים ובהנאתם, לפעמים גם אם זה בא על חשבוני. אני אמות עוד תקופה לא ארוכה, האם שווה להיות אינטרסנטית כל כך עכשיו? בסופו של דבר אני אתפרק ואשתלב אל תוך עולם הטבע, אל האדמה ובעלי החיים. אותם בני האדם, ואותם בעלי החיים, שעוברים סבל על ידי בני אדם.

אם להתייחס לדוגמה הספציפית של הכלבים, הם כמו ילדים. כשהם נקנים או מאומצים הם לא מחליטים מי יהיה הבעלים שלהם. כלבים זקוקים לקשר הזה עד סוף ימיהם, שלא כמו ילדים בסופו של דבר הופכים לעצמאיים. כלבים רבים נזרקים לרחוב, כי הבעלים שלהם לא חשבו עד הסוף. לא כל הבעלים מעניקים להם את החיים הכי טובים שהם יכולים לתת להם.

לא שלבני האדם חסרות צרות ולא שאני מעדיפה חיות על בני האדם. יש לי, כבת אדם, אינטרס שהגזע שלנו ימשיך להתקיים. אבל לא צריך לחכות עד שכל ענייני האדם ייסתדרו, כי עם התסבוך והמורכבות שלו נראה שהם רחוקים מאוד מלהסתדר. אפשר וצריך לטפל בענייני האדם ובענייני שאר אוכלוסיית כדוה"א, בעלי החיים, בד בבד.

עוד מעט יום הולדת, ומזמן כבר הפסקתי להתלהב מימי ההולדת שלי. אין כבר את תחושת החג שנהגה לאפוף אותם בעבר, אולי כי המשפחה כבר מפוזרת במיליון מקומות ועיסוקים שונים. גם כמה כבר אפשר כל שנה להקדיש את מלוא תשומת לב לאדם אחד מסויים? איבדתי את הציפייה למתנות, כי היא מביאה לאכזבה. לא כולם מקדישים את המינימום מזמנם כדי לכתוב לפחות ברכה, או לקנות משהו בכמה שקלים.

תמיד תהיתי למה המנהג הזה התחיל בקרב האנשים- לזכור תאריכי לידה ואז לחגוג בכל פעם שמתווספת שנה. חשבתי שזה די מזוייף להיזכר פתאום במישהו רק כי זה יום ההולדת שלו. כמובן שדעתי השתנתה מאז. ימי הולדת הם דבר נפלא וחיובי בסך הכל. הם מזכירים לנו להיות אופטימיים, שמחים, לחגוג את החיים ולא להתמרמר עליהם. וגם עניין באותנתיות לגבי ימי ההולדת נפתר- זה לאו דווקא מזוייף, זהו יום מרוכז שבו האנשים הסובבים אותך מביעים את הערכתם או אהבתם אליך. בשאר הימים הם גם יכולים כמובן, אבל היום הזה מעניק סיבה והצדקה. אני למדתי שהאנשים שאני חשובה באמת, לא דרושה סיבה כדי להביע זאת.

קיבלתי מהמשפחה כמתנת יום הולדת מוקדמת סמארטפון. כמה שנים אחורה הייתי שמחה מאוד לקבל

מתנה כזאת. כשהייתי ילדה בת 8 כבר חלמתי על מכשיר קטן, נייד שאוכל לקחת למקום מבודד ולצפות בסרטים למשל. זה היה לפני שמישהו מהסובבים אותי אפילו שמע על דבר כזה. היום הטכנולוגיה מתפתחת בקצב מהיר מתמיד, והקצב רק עולה. ההתפתחות ניזונה מהדימיון האנושי. והנה, הגיע לידי מכשיר משוכלל. כשקיבלתי אותו לא ממש התלהבתי, אבל גם לא החמצתי פנים והראיתי שאני מעריכה את זה.
בימים הראשונים הוא היה נח בסביבתי בבית, והייתי מעיפה אליו מבטי ניכור מדי פעם. השתמשתי בו רק למטרת שיחות יוצאות ונכנסות או הודעות, ושיחקתי במשחק היחיד שהיה לי כדי להעביר זמן כשהייתי צריכה להמתין למשהו כמו בטלפון הישן. בשלב מאוחר יותר כשכבר הגעתי לרמות קשות במשחק שלא הצלחתי לעבור הורדתי עוד משחקים ואפליקציות ששמעתי עליהם המלצות וזה פתח נתיב חדש של תקשורת ויעילות. כיום הפנים שלי קבורות בנייד בכל רגע פנוי. רשתות חברתיות, אקטואליה, סרטים, מעקב אכילה, ודברים רבים נוספים. בחיי שהשתדלתי לא להתמכר למסכים, ובזתי לתופעה בגלל שרבים וטובים נפלו בזה, אבל זה חזק ממני.
למרות שאחוזי הזומבים-בוהי-מסך עלו, יש לכל מטבע שני צדדים, ואני תמיד מנסה למצוא את שניהם. הצד הטוב הוא שאנשים לא באמת מנותקים כפי שהם נראים, להפך. האינטרנט לא בדיוק מדכא את המיומנות והצרכים החברתיים. עובדה שיש רשתות חברתיות, ותכל'ס הרבה אנשים מבלים בהן זמן לא מבוטל. בעולם האינטרנט, שלא כמו בעולם המציאות יש גישה לכמות רחבה יותר של אנשים באופן כללי בכל זמן של היום, גישה לדעות מגוונות ולמידע נרחב בשלל נושאים. אפשר לתקשר ולנהל דיונים בצורה יעלה מאוד, שעיקרה מילים. אני עדיין חושבת שמוטב לחיות את החיים מיום ליום, בעולם המציאות, אך מתקשה בזה כשיש לי אפשרות אחרת. כל הרגעים המשעממים, כל הרגעים שבהם נראה כי אין דבר טוב באופק, כל הרגעים שתוכנות יכולות לייעל בהם את החיים,  וכל רגעי הצלילות כשצפים קשיים פנימיים ויוצרים רגעים של כאב. הפיתרון הקל הוא להשתמש בפיתרון הקל, שברוב הפעמים הוא הסחת דעת מצויינת.

ליום ההולדת ההולך ומתממש שלי, אני מאחלת לעצמי לדעת להניח את המכשיר הסלולרי כשאין צורך ממשי בו, ולחיות את החיים.