פרספקטיבה

הבוקר יצאתי ללוות את אבא שלי לעבודה, לא ישנתי כל הלילה אז חשבתי שעדיף שלא אלך לישון גם בבוקר כשיש לי את ההזדמנות הזאת. ליד התחנה עמד כלב והתמתח לו כנראה אחרי לילה שבילה לבדו ברחוב. בהמשך הוא תפס את מקומו לידנו ונשכב. הוא נראה מתחנן לליטוף, אבל היה לי קר מדי להוציא את הידיים מהכיסים. כשהאוטובוס הגיע ליטפתי אותו, והוא היה כל כך שמח וכל כך חמוד ומוכן לעבור לחסותי לנצח.

זה הטבע של הכלבים, אבא שלי אמר.

הרבה פעמים נמנעתי מלהתלהב מכלבים או לרחם על חיות כי זה מטצייר כרגשני מדי. אבל זה היה טיפשי כי זה נגד את התחושות האמיתיות שלי. 
כאב הוא דבר שלילי בעיניי. אני לא מאמינה שמישהו צריך לסבול בעולם הזה כשיש ברירה טובה אחרת. לא משנה מה רמת האינטלגנציה שלו. בתור דוגמה בני האדם נעים על סולם של רמות אינטלגנציה שונות ורובנו נמצאים באזור הביניים. מישהו יקום ויטען שהאינטלגנטי ביותר מרגיש את הכאב בצורה הכי כואבת והדברים ייתקבלו בברכה? כאב נמדד לפי יכולת ועוצמת החישה.
דדדמממאיט נמאס לי לדאוג רק לעצמי. אולי זה בגלל העייפות וחוסר השינה בלילה, אבל מחשבה הבזיקה למוחי כשהשמש הפציעה. אני באמת ובתמים שמחה בשמחתם של אחרים ובהנאתם, לפעמים גם אם זה בא על חשבוני. אני אמות עוד תקופה לא ארוכה, האם שווה להיות אינטרסנטית כל כך עכשיו? בסופו של דבר אני אתפרק ואשתלב אל תוך עולם הטבע, אל האדמה ובעלי החיים. אותם בני האדם, ואותם בעלי החיים, שעוברים סבל על ידי בני אדם.

אם להתייחס לדוגמה הספציפית של הכלבים, הם כמו ילדים. כשהם נקנים או מאומצים הם לא מחליטים מי יהיה הבעלים שלהם. כלבים זקוקים לקשר הזה עד סוף ימיהם, שלא כמו ילדים בסופו של דבר הופכים לעצמאיים. כלבים רבים נזרקים לרחוב, כי הבעלים שלהם לא חשבו עד הסוף. לא כל הבעלים מעניקים להם את החיים הכי טובים שהם יכולים לתת להם.

לא שלבני האדם חסרות צרות ולא שאני מעדיפה חיות על בני האדם. יש לי, כבת אדם, אינטרס שהגזע שלנו ימשיך להתקיים. אבל לא צריך לחכות עד שכל ענייני האדם ייסתדרו, כי עם התסבוך והמורכבות שלו נראה שהם רחוקים מאוד מלהסתדר. אפשר וצריך לטפל בענייני האדם ובענייני שאר אוכלוסיית כדוה"א, בעלי החיים, בד בבד.

הבית שלנו, תחת הדיקטטורה שלי הוסב בשנה האחרונה לבריא. בכל אופן בכל הנוגע לאוכל. כשאנחנו הולכים לקניות אנחנו קונים מוצרים הכרחיים בעיקר. במיוחד ירקות. מלא ירקות. ההוצאות בניגוד לשנה שעברה סובבות סביב 100-300 ש"ח פחות בכל קנייה.
אנחנו הפריקים היחידים בכל השכונה בנושא הזה, ונראה לי המוכר של המכולת השכונתית חושב שאנחנו עניים ובגלל זה לא קונים כמעט מוצרים מעובדים. אבל וואט-אוור...

בדרך הביתה מהקניות נזכרתי שלא קנינו את כל מה שהיינו צריכים.
אני: "אבא, מה עם הבטטות?"
אבא: "תעשי לך פירה ותערבבי אותו עם גזר. אותו הדבר".
יש לו הברקות... כמו בפעם ההיא שהוא השתמש בסלק כצבע מאכל של עוגת יומהולדת.

בעוד אני פורקת את הירקות במקרר עוברת בראשי מחשבה שהם כמו גופות שנכנסות לקירור כדי לשמור עליהן. ואז לאכול אותן! מוחעחעחע... שזה די נכון. הם לא דומים לנו פיזיולוגית אז לא אכפת, זה לא מעביר בי חלחלה כמו בשר- בשר טרי או עשוי בצורה מינימלית. זאת הדרך הכי בריאה לצרוך בשר. אבל לא! כולם מעדיפים אותו מעובד ומתובל ושרוף, בצורה הכי לא בריאה והרסנית שלו. לכן החלטתי שלא לאכול בשר. בהמשך גיליתי שכמות הבשר הנצרכת כל יום לא מיטיבה עם הסביבה והאנשים בעולם. המשאבים הקיימים בעולם מספיקים כדי להאכיל את כולם, למרות מספרנו העצום, בתזונה צמחית מספקת. ברגע שהמשאבים האלה הולכים לגידול החיות, שצורכות המון מהם, נשארות בשוליים מדינות עניות שאין להן מה לאכול.

המשפט אמא הזה "לאכול הכל מהצלחת! יש אנשים שאין להם..." לא נשמע לי הגיוני מכל כך הרבה כיוונים.

1) מה זה יעזור לסיים הכל מהצלחת? יוצא שגם שילמת על זה כסף וגם סבלת מזה. שני הפסדים במכה אחת. זה לא הופך אותך ליותר מפח הזבל של השאריות.

2) אם לא תסיים הכל מהצלחת, ישאר סיכוי שמי שאין לו יימצא את זה.

3) אפשר בפעם הבאה פשוט לא לקחת כל כך הרבה.

4)מה עם האפשרות של, אממ.. לשמור את השאריות? אנשים שאין להם אוכל שומרים את השאריות, אז למה לאנשים שיש להם לא נאה לשמור את השאריות (במידה הן אסטתיות דיין) והם מכריחים את הילדים שלהם לפוצץ את הקיבה?

קטע רוסי חביב עליי: לחתוך שן שום, ולשפשף אותה על הקשה של הלחם. זה טעים, אבל אין לחם... פסח ארור . ובגלל שאני אוהבת חריף בקטע פסיכי (לא אוקראינית טיפוסית), אני אוהבת למרוח עליו חזרת הום-מייד מעשה ידיי.
בגלל שאין לחם אני יוצאת מוזרה ואוכלת חזרת עם כפית ישר מהצנצנת.

כן, אלו הם חיי...

האנשים שסביבי מתקשים לקבל פרטים שקשורים למי שאני.
כשמגיעים לדבר על זה, מריצים בדיחות כך שלא נעים לי להיות שם.
הם לא מבינים את זה. הם לא מבינים אותי.
וזה לא כזה ביג דיל. סך הכל... זה לא עניינם.
אולי כדאי להסתיר את זה. אין לי כוח לתחושה הזאת, שתוקפים אותי.

שאף אחד לא ינסה לשנות אותי.