פרספקטיבה

הבית שלנו, תחת הדיקטטורה שלי הוסב בשנה האחרונה לבריא. בכל אופן בכל הנוגע לאוכל. כשאנחנו הולכים לקניות אנחנו קונים מוצרים הכרחיים בעיקר. במיוחד ירקות. מלא ירקות. ההוצאות בניגוד לשנה שעברה סובבות סביב 100-300 ש"ח פחות בכל קנייה.
אנחנו הפריקים היחידים בכל השכונה בנושא הזה, ונראה לי המוכר של המכולת השכונתית חושב שאנחנו עניים ובגלל זה לא קונים כמעט מוצרים מעובדים. אבל וואט-אוור...

בדרך הביתה מהקניות נזכרתי שלא קנינו את כל מה שהיינו צריכים.
אני: "אבא, מה עם הבטטות?"
אבא: "תעשי לך פירה ותערבבי אותו עם גזר. אותו הדבר".
יש לו הברקות... כמו בפעם ההיא שהוא השתמש בסלק כצבע מאכל של עוגת יומהולדת.

בעוד אני פורקת את הירקות במקרר עוברת בראשי מחשבה שהם כמו גופות שנכנסות לקירור כדי לשמור עליהן. ואז לאכול אותן! מוחעחעחע... שזה די נכון. הם לא דומים לנו פיזיולוגית אז לא אכפת, זה לא מעביר בי חלחלה כמו בשר- בשר טרי או עשוי בצורה מינימלית. זאת הדרך הכי בריאה לצרוך בשר. אבל לא! כולם מעדיפים אותו מעובד ומתובל ושרוף, בצורה הכי לא בריאה והרסנית שלו. לכן החלטתי שלא לאכול בשר. בהמשך גיליתי שכמות הבשר הנצרכת כל יום לא מיטיבה עם הסביבה והאנשים בעולם. המשאבים הקיימים בעולם מספיקים כדי להאכיל את כולם, למרות מספרנו העצום, בתזונה צמחית מספקת. ברגע שהמשאבים האלה הולכים לגידול החיות, שצורכות המון מהם, נשארות בשוליים מדינות עניות שאין להן מה לאכול.

המשפט אמא הזה "לאכול הכל מהצלחת! יש אנשים שאין להם..." לא נשמע לי הגיוני מכל כך הרבה כיוונים.

1) מה זה יעזור לסיים הכל מהצלחת? יוצא שגם שילמת על זה כסף וגם סבלת מזה. שני הפסדים במכה אחת. זה לא הופך אותך ליותר מפח הזבל של השאריות.

2) אם לא תסיים הכל מהצלחת, ישאר סיכוי שמי שאין לו יימצא את זה.

3) אפשר בפעם הבאה פשוט לא לקחת כל כך הרבה.

4)מה עם האפשרות של, אממ.. לשמור את השאריות? אנשים שאין להם אוכל שומרים את השאריות, אז למה לאנשים שיש להם לא נאה לשמור את השאריות (במידה הן אסטתיות דיין) והם מכריחים את הילדים שלהם לפוצץ את הקיבה?

קטע רוסי חביב עליי: לחתוך שן שום, ולשפשף אותה על הקשה של הלחם. זה טעים, אבל אין לחם... פסח ארור . ובגלל שאני אוהבת חריף בקטע פסיכי (לא אוקראינית טיפוסית), אני אוהבת למרוח עליו חזרת הום-מייד מעשה ידיי.
בגלל שאין לחם אני יוצאת מוזרה ואוכלת חזרת עם כפית ישר מהצנצנת.

כן, אלו הם חיי...

ערב החג הכי טוב שהיה לי אי פעם.
כל פסח אני עושה סדר מחוץ לבית, כי המשפחה לא חוגגת את החגים, וכל אחד מפוזר בארץ ועסוק בעניינים שלו.
החג הזה, ישבתי בשולחן אחד עם חברה מאוד טובה, משפחה לא גדולה ואורחים מיוחדים, חכמים, יצירתיים ומוזיקליים. המצחיק היה שגיל היושבים בשולחן הילדים, אנחנו, נע בין 17 ל27. המבוגרים שתו תירוש ואנחנו שתינו יין. אנחנו דיברנו על נושאים רציניים, והמבוגרים עשו רעש ושמחו. כל אדם שישב בשולחן ההוא היה שונה ומרתק, לא כמו באף שולחן שישבתי בו בפסח בעבר. האווירה הייתה טובה, השולחן היה יפה, והאוכל היה טוב. שיחקנו משחקים ורקדנו (גם האורחים המבוגרים), צחקנו, חיפשנו את האפיקומן כאילו היינו בני 10.
אני חושבת להתגייר, למרות העקרונות שלי והדרך בה אני רואה את העולם ותופסת את המושג אלוהים. רק כי אני משתייכת לעם הזה ורוצה שזה יהיה רשמי.

אני מרוצה שבאתי אליה לחג הזה, למרות שהיא הייתה מאוד עייפה. ישננו בחדר האורחים, ודיברנו מעט לפני שנרדמנו. היא בגיל של אחותי הגדולה, גדולה ממני בערך ב9 שנים. זה מוזר אם חושבים על זה, אבל אם לא, לא מרגישים בפער. אני מכירה אותה כבר חמש שנים, ואני קרובה אליה יותר מלאחותי. יש בינינו אמון ופתיחות. יש הבדל תהומי בין מי שהיא הכירה לפני חמש שנים לבין מי שאני עכשיו. תוך כדי השיחה שלנו הבנתי שבלי השריטה, לא הייתה בי את האומץ והעוצמה הזאת עכשיו. כמו סטיקלייט שזוהר רק אחרי ששוברים אותו.

היא אוהבת אותי, ומתעקשת על הקשר שלנו כשהיא יכולה בקלות לצוף לקשרים עם כל שצף האנשים שהיא פוגשת באורח חייה. זה לא מחסד, אחרת היה נמאס לה והיא הייתה הולכת. אני בכנות מאמינה שאני מעניינת אותה ומשמעותית לה לא פחות.

חזרתי מוקדם בבוקר הביתה, עצמתי את עיניי ונרדמתי. כשפקחתי אותן היה כבר שלוש וחצי בצהריים. מצא חן בעיניי שבירת השיגרה הזאת. לא לישון בזמנים קבועים. נשארתי על המיטה וחשבתי איך אין לי כוח לכלום, ובסדר לי לשכב ככה ללא מעש. כשלא הייתי כאן אבא שלי מצא את הזמן לסדר את הבית. בשבוע הקודם לא הצלחתי לעמוד בבלאגן של עצמי ולהספיק לסדר אותו. לא הצלחתי למצוא את הכוחות לבשל משהו נורמלי במקום לחסל קופסא שלמה של דליפקאן, או לשטוף כלים לפחות פעם אחת ולא להשאיר את המשימה הזאת לו כשהוא חוזר מהעבודה.

עוד מעט יום הולדת, ומזמן כבר הפסקתי להתלהב מימי ההולדת שלי. אין כבר את תחושת החג שנהגה לאפוף אותם בעבר, אולי כי המשפחה כבר מפוזרת במיליון מקומות ועיסוקים שונים. גם כמה כבר אפשר כל שנה להקדיש את מלוא תשומת לב לאדם אחד מסויים? איבדתי את הציפייה למתנות, כי היא מביאה לאכזבה. לא כולם מקדישים את המינימום מזמנם כדי לכתוב לפחות ברכה, או לקנות משהו בכמה שקלים.

תמיד תהיתי למה המנהג הזה התחיל בקרב האנשים- לזכור תאריכי לידה ואז לחגוג בכל פעם שמתווספת שנה. חשבתי שזה די מזוייף להיזכר פתאום במישהו רק כי זה יום ההולדת שלו. כמובן שדעתי השתנתה מאז. ימי הולדת הם דבר נפלא וחיובי בסך הכל. הם מזכירים לנו להיות אופטימיים, שמחים, לחגוג את החיים ולא להתמרמר עליהם. וגם עניין באותנתיות לגבי ימי ההולדת נפתר- זה לאו דווקא מזוייף, זהו יום מרוכז שבו האנשים הסובבים אותך מביעים את הערכתם או אהבתם אליך. בשאר הימים הם גם יכולים כמובן, אבל היום הזה מעניק סיבה והצדקה. אני למדתי שהאנשים שאני חשובה באמת, לא דרושה סיבה כדי להביע זאת.

קיבלתי מהמשפחה כמתנת יום הולדת מוקדמת סמארטפון. כמה שנים אחורה הייתי שמחה מאוד לקבל

מתנה כזאת. כשהייתי ילדה בת 8 כבר חלמתי על מכשיר קטן, נייד שאוכל לקחת למקום מבודד ולצפות בסרטים למשל. זה היה לפני שמישהו מהסובבים אותי אפילו שמע על דבר כזה. היום הטכנולוגיה מתפתחת בקצב מהיר מתמיד, והקצב רק עולה. ההתפתחות ניזונה מהדימיון האנושי. והנה, הגיע לידי מכשיר משוכלל. כשקיבלתי אותו לא ממש התלהבתי, אבל גם לא החמצתי פנים והראיתי שאני מעריכה את זה.
בימים הראשונים הוא היה נח בסביבתי בבית, והייתי מעיפה אליו מבטי ניכור מדי פעם. השתמשתי בו רק למטרת שיחות יוצאות ונכנסות או הודעות, ושיחקתי במשחק היחיד שהיה לי כדי להעביר זמן כשהייתי צריכה להמתין למשהו כמו בטלפון הישן. בשלב מאוחר יותר כשכבר הגעתי לרמות קשות במשחק שלא הצלחתי לעבור הורדתי עוד משחקים ואפליקציות ששמעתי עליהם המלצות וזה פתח נתיב חדש של תקשורת ויעילות. כיום הפנים שלי קבורות בנייד בכל רגע פנוי. רשתות חברתיות, אקטואליה, סרטים, מעקב אכילה, ודברים רבים נוספים. בחיי שהשתדלתי לא להתמכר למסכים, ובזתי לתופעה בגלל שרבים וטובים נפלו בזה, אבל זה חזק ממני.
למרות שאחוזי הזומבים-בוהי-מסך עלו, יש לכל מטבע שני צדדים, ואני תמיד מנסה למצוא את שניהם. הצד הטוב הוא שאנשים לא באמת מנותקים כפי שהם נראים, להפך. האינטרנט לא בדיוק מדכא את המיומנות והצרכים החברתיים. עובדה שיש רשתות חברתיות, ותכל'ס הרבה אנשים מבלים בהן זמן לא מבוטל. בעולם האינטרנט, שלא כמו בעולם המציאות יש גישה לכמות רחבה יותר של אנשים באופן כללי בכל זמן של היום, גישה לדעות מגוונות ולמידע נרחב בשלל נושאים. אפשר לתקשר ולנהל דיונים בצורה יעלה מאוד, שעיקרה מילים. אני עדיין חושבת שמוטב לחיות את החיים מיום ליום, בעולם המציאות, אך מתקשה בזה כשיש לי אפשרות אחרת. כל הרגעים המשעממים, כל הרגעים שבהם נראה כי אין דבר טוב באופק, כל הרגעים שתוכנות יכולות לייעל בהם את החיים,  וכל רגעי הצלילות כשצפים קשיים פנימיים ויוצרים רגעים של כאב. הפיתרון הקל הוא להשתמש בפיתרון הקל, שברוב הפעמים הוא הסחת דעת מצויינת.

ליום ההולדת ההולך ומתממש שלי, אני מאחלת לעצמי לדעת להניח את המכשיר הסלולרי כשאין צורך ממשי בו, ולחיות את החיים.