פרספקטיבה

ערב החג הכי טוב שהיה לי אי פעם.
כל פסח אני עושה סדר מחוץ לבית, כי המשפחה לא חוגגת את החגים, וכל אחד מפוזר בארץ ועסוק בעניינים שלו.
החג הזה, ישבתי בשולחן אחד עם חברה מאוד טובה, משפחה לא גדולה ואורחים מיוחדים, חכמים, יצירתיים ומוזיקליים. המצחיק היה שגיל היושבים בשולחן הילדים, אנחנו, נע בין 17 ל27. המבוגרים שתו תירוש ואנחנו שתינו יין. אנחנו דיברנו על נושאים רציניים, והמבוגרים עשו רעש ושמחו. כל אדם שישב בשולחן ההוא היה שונה ומרתק, לא כמו באף שולחן שישבתי בו בפסח בעבר. האווירה הייתה טובה, השולחן היה יפה, והאוכל היה טוב. שיחקנו משחקים ורקדנו (גם האורחים המבוגרים), צחקנו, חיפשנו את האפיקומן כאילו היינו בני 10.
אני חושבת להתגייר, למרות העקרונות שלי והדרך בה אני רואה את העולם ותופסת את המושג אלוהים. רק כי אני משתייכת לעם הזה ורוצה שזה יהיה רשמי.

אני מרוצה שבאתי אליה לחג הזה, למרות שהיא הייתה מאוד עייפה. ישננו בחדר האורחים, ודיברנו מעט לפני שנרדמנו. היא בגיל של אחותי הגדולה, גדולה ממני בערך ב9 שנים. זה מוזר אם חושבים על זה, אבל אם לא, לא מרגישים בפער. אני מכירה אותה כבר חמש שנים, ואני קרובה אליה יותר מלאחותי. יש בינינו אמון ופתיחות. יש הבדל תהומי בין מי שהיא הכירה לפני חמש שנים לבין מי שאני עכשיו. תוך כדי השיחה שלנו הבנתי שבלי השריטה, לא הייתה בי את האומץ והעוצמה הזאת עכשיו. כמו סטיקלייט שזוהר רק אחרי ששוברים אותו.

היא אוהבת אותי, ומתעקשת על הקשר שלנו כשהיא יכולה בקלות לצוף לקשרים עם כל שצף האנשים שהיא פוגשת באורח חייה. זה לא מחסד, אחרת היה נמאס לה והיא הייתה הולכת. אני בכנות מאמינה שאני מעניינת אותה ומשמעותית לה לא פחות.

חזרתי מוקדם בבוקר הביתה, עצמתי את עיניי ונרדמתי. כשפקחתי אותן היה כבר שלוש וחצי בצהריים. מצא חן בעיניי שבירת השיגרה הזאת. לא לישון בזמנים קבועים. נשארתי על המיטה וחשבתי איך אין לי כוח לכלום, ובסדר לי לשכב ככה ללא מעש. כשלא הייתי כאן אבא שלי מצא את הזמן לסדר את הבית. בשבוע הקודם לא הצלחתי לעמוד בבלאגן של עצמי ולהספיק לסדר אותו. לא הצלחתי למצוא את הכוחות לבשל משהו נורמלי במקום לחסל קופסא שלמה של דליפקאן, או לשטוף כלים לפחות פעם אחת ולא להשאיר את המשימה הזאת לו כשהוא חוזר מהעבודה.

אני נורא עייפה. רקדתי עם עצמי חצי שעה בחדר, עד שקרסתי. ריקוד הוא אמנות ואומנות, דרך ביטוי. גם דרך לאבד את הנשימה. קראתי איפהשהו שעייפות מגבירה את התגובה לאלמנטים שליליים ב60 אחוז! זה כל כך נכון, וכל כך קורה לי. אני נופלת למקומות נמוכים מאוד אחרי פעילות מאומצת וממושכת. וגם כשיש לי חוסר בשעות שינה. לא ממש כמו עכשיו, אבל בכל זאת אני קצת מדוכדכת.

כמה שאמרתי לעצמי בכל מיני נקודות זמן שונות: זהו, זה נגמר. התגברת ואת חופשייה ללכת. זה חוזר אלי. במראות, באנשים, במילים, חגים, ריחות וצלילים המגיחים אלי מן העולם ללא התראה. ברגע הבא התקווה שדאגתי לרסק ולשרוף, מגיחה מן העפר וצומחת כלפי מעלה, לשמיים הנקיים. התקווה, ולו הקטנה ביותר, היא נשק קטלני. לא פחות. היא שעוצרת אותי בכל פעם מלהגיע אל האושר, או לפחות אל הסיפוק מהמציאות הקיימת. אם היינו מדברים עכשיו, אז יותר מכל הייתי רוצה לומר לך שאני מתגעגעת. לדבר איתך סתם עוד שיחה, לבלות סתם עוד שעה, בלי לערב את הכאב והאכזבה שלי מההחלטה שלך. לך אני לא אבכה עוד על השריטה שנשארה בי. אני אוהבת אותך בסך הכל, וגם אתה אוהב. ההבדל בינינו הוא שלפעמים אני הופכת חמדנית, ורוצה ממך עוד, מעבר. אבל על זה לא תשמע ממני יותר...