פרספקטיבה

אני נורא עייפה. רקדתי עם עצמי חצי שעה בחדר, עד שקרסתי. ריקוד הוא אמנות ואומנות, דרך ביטוי. גם דרך לאבד את הנשימה. קראתי איפהשהו שעייפות מגבירה את התגובה לאלמנטים שליליים ב60 אחוז! זה כל כך נכון, וכל כך קורה לי. אני נופלת למקומות נמוכים מאוד אחרי פעילות מאומצת וממושכת. וגם כשיש לי חוסר בשעות שינה. לא ממש כמו עכשיו, אבל בכל זאת אני קצת מדוכדכת.

כמה שאמרתי לעצמי בכל מיני נקודות זמן שונות: זהו, זה נגמר. התגברת ואת חופשייה ללכת. זה חוזר אלי. במראות, באנשים, במילים, חגים, ריחות וצלילים המגיחים אלי מן העולם ללא התראה. ברגע הבא התקווה שדאגתי לרסק ולשרוף, מגיחה מן העפר וצומחת כלפי מעלה, לשמיים הנקיים. התקווה, ולו הקטנה ביותר, היא נשק קטלני. לא פחות. היא שעוצרת אותי בכל פעם מלהגיע אל האושר, או לפחות אל הסיפוק מהמציאות הקיימת. אם היינו מדברים עכשיו, אז יותר מכל הייתי רוצה לומר לך שאני מתגעגעת. לדבר איתך סתם עוד שיחה, לבלות סתם עוד שעה, בלי לערב את הכאב והאכזבה שלי מההחלטה שלך. לך אני לא אבכה עוד על השריטה שנשארה בי. אני אוהבת אותך בסך הכל, וגם אתה אוהב. ההבדל בינינו הוא שלפעמים אני הופכת חמדנית, ורוצה ממך עוד, מעבר. אבל על זה לא תשמע ממני יותר...