פרספקטיבה

בלי לשים לב מצאתי את עצמי חלק מקבוצה קטנה של חברים. זה לא קורה בד"כ. מדברת איתם, יוצאת איתם. וכיף, ומצחיק, אפילו בלי לשתות. 
זה עושה לי טוב.

ערב החג הכי טוב שהיה לי אי פעם.
כל פסח אני עושה סדר מחוץ לבית, כי המשפחה לא חוגגת את החגים, וכל אחד מפוזר בארץ ועסוק בעניינים שלו.
החג הזה, ישבתי בשולחן אחד עם חברה מאוד טובה, משפחה לא גדולה ואורחים מיוחדים, חכמים, יצירתיים ומוזיקליים. המצחיק היה שגיל היושבים בשולחן הילדים, אנחנו, נע בין 17 ל27. המבוגרים שתו תירוש ואנחנו שתינו יין. אנחנו דיברנו על נושאים רציניים, והמבוגרים עשו רעש ושמחו. כל אדם שישב בשולחן ההוא היה שונה ומרתק, לא כמו באף שולחן שישבתי בו בפסח בעבר. האווירה הייתה טובה, השולחן היה יפה, והאוכל היה טוב. שיחקנו משחקים ורקדנו (גם האורחים המבוגרים), צחקנו, חיפשנו את האפיקומן כאילו היינו בני 10.
אני חושבת להתגייר, למרות העקרונות שלי והדרך בה אני רואה את העולם ותופסת את המושג אלוהים. רק כי אני משתייכת לעם הזה ורוצה שזה יהיה רשמי.

אני מרוצה שבאתי אליה לחג הזה, למרות שהיא הייתה מאוד עייפה. ישננו בחדר האורחים, ודיברנו מעט לפני שנרדמנו. היא בגיל של אחותי הגדולה, גדולה ממני בערך ב9 שנים. זה מוזר אם חושבים על זה, אבל אם לא, לא מרגישים בפער. אני מכירה אותה כבר חמש שנים, ואני קרובה אליה יותר מלאחותי. יש בינינו אמון ופתיחות. יש הבדל תהומי בין מי שהיא הכירה לפני חמש שנים לבין מי שאני עכשיו. תוך כדי השיחה שלנו הבנתי שבלי השריטה, לא הייתה בי את האומץ והעוצמה הזאת עכשיו. כמו סטיקלייט שזוהר רק אחרי ששוברים אותו.

היא אוהבת אותי, ומתעקשת על הקשר שלנו כשהיא יכולה בקלות לצוף לקשרים עם כל שצף האנשים שהיא פוגשת באורח חייה. זה לא מחסד, אחרת היה נמאס לה והיא הייתה הולכת. אני בכנות מאמינה שאני מעניינת אותה ומשמעותית לה לא פחות.

חזרתי מוקדם בבוקר הביתה, עצמתי את עיניי ונרדמתי. כשפקחתי אותן היה כבר שלוש וחצי בצהריים. מצא חן בעיניי שבירת השיגרה הזאת. לא לישון בזמנים קבועים. נשארתי על המיטה וחשבתי איך אין לי כוח לכלום, ובסדר לי לשכב ככה ללא מעש. כשלא הייתי כאן אבא שלי מצא את הזמן לסדר את הבית. בשבוע הקודם לא הצלחתי לעמוד בבלאגן של עצמי ולהספיק לסדר אותו. לא הצלחתי למצוא את הכוחות לבשל משהו נורמלי במקום לחסל קופסא שלמה של דליפקאן, או לשטוף כלים לפחות פעם אחת ולא להשאיר את המשימה הזאת לו כשהוא חוזר מהעבודה.

שלום חברה,

אני לא יודעת איך להתחיל להמחיש לך או להסביר לך מה לא בסדר. קודם אתחיל בלהגיד שאת בחורה שנראית מגניבה, מצחיקה, חברותית, קצת אדישה למי שלא מעניין אותך. אני לא משתייכת לקבוצה הזאת. אנחנו מתראות יום יום, ונמצאות יחד פרק זמן משמעותי מהיום שלנו. איכשהו, מצאתי את עצמי סובלת בשהיה איתך. לפני שאת נעלבת, וזה באמת די מתבקש ואני אבין את זה במאה אחוז, ככה זה ואין לי ממש שליטה על זה. זה לא יישתנה אם אני אשתוק.

לפעמים יש בך משהו מרענן, אבל רוב הזמן את מדברת ומדברת ומדברת, כמו מראה שספגה את הסביבה שלה מהרגע שהבוקר האיר, ובמסננת לא מאוד מתוחכמת את שופכת את זה עליי. אני משתדלת להקשיב, אבל לא שומעת משהו אמיתי עלייך רוב הזמן.

יש לך מצבי רוח שמשתנים הרבה. לא רק שהם משתנים, אלא שכל הסביבה מושפעת מהם. אילו ידעת למתן את זה, או לפחות לא לגרום לאנשים שסביבך להרגיש חרא בכל פעם שאת קצת עייפה או שקמת ברגל שמאל. אני יכולה להתעלם מזה, אבל במצב כזה את הופכת לרוח רפאים, דמות בלתי נראית שבדרך מסתורית רודפת אותי ומעיקה עלי בדרכיה הלא נודעות.

היכולת שלך להגיד את האמת בפנים היא סגולה אמיתית בעיניי, אך סגולות שכאלה צריך ללטש ולחדד. זה נראה לי לא הגיוני שאת צועקת לאנשים בפנים שייתחפפו כשהם סתם באו להגיד שלום. או לקרוא למישהי בשמות גנאי על סתם טעות קטנה שקרתה. גם אם אחרי זה את עושה פאפי פייס כמו מניפולטורית מיומנת שמנסה להראות פיוס, ואומרת שזה היה בצחוק כדי שהאמירה שלך תישמע ובאותה נשימה גם שלא יקומו נגדך.  את הופכת את כל הסביבה לצינית יותר וסגורה יותר. מדגישה את הדרגות, כאילו את הבוסית, וכולם הבררה שלך. זה גורם לאווירה עכורה, כמו נשיפה שמכבה את כל הנרות הצבעוניים. את רעה לאנשים ואת מתכחשת לזה.

לפעמים את חונקת אותי. עושה לי מצפון כשיש לי הזדמנות לברוח קצת מהסביבה הרגילה שלי. קשה לי עם כל המגבלות האלה, ואני מעדיפה ללכת למקום רחוק כשאני יכולה. יש לך הזדמנות להכיר כל כך הרבה אנשים אחרים, אני לא מבינה למה את מבקשת אותי בכזאת דבקות. הרי את אינטלגנטית ותקשורתית, ויש אנשים שמתים שתדברי איתם, ואת מצדך חושבת שהם לא מספיק טובים בשביל לקבל אותם. או שאת מתביישת. מעניין אותי הניגוד הזה בין הביטחון שלך לביישנות שלך כשזה נוגע לדברים מסויימים.

את מתיימרת להיות עמוקה ומבינה בהכל כשבעצם את לא מספיק בוגרת כדי לראות את הילדותיות שבדברים שאת עושה. וזה בסדר. עברת דברים בחיים שלך, והרגשת עצב, ועשית דברים קיצוניים. אי אפשר לתלות את האשמה הזאת במישהו ספציפי. בכל מקרה לא כדאי להתעסק בזה כי זה לא ישנה כלום. הפצע שנשאר בך סוגר אותך, ואת עוד לא מבינה את זה. כמו ניצן, את צריכה עוד זמן ואהבה כדי להיפתח אל העולם, ולהחזיר אהבה. רק אהבה ותחושת שייכות לעולם הזה תעזור לך להיות חלק ניכר יותר בו. בין היתר גם לאהוב את עצמך ולהרגיש משמעותית, ולהשתחרר מכל הכובד והרוע והאש שאת נאכלת בהם. אני לא יודעת איך לעזור לך, כשאני מנסה להיות קרן אור לסביבה את מדכאת את זה ומכבה אותי כמו סיגריה שהושלכה בטעות על מצע של עלים יבשים. אני מרגישה תקיעות איתך, ואני לא יודעת מאיפה אשיג את הכוחות להתמודד עם המצב הזה. הדבר היחיד שנשאר לי זה להניח לזמן לעשות את שלו.

אני לא יודעת איך זה קרה, אנחנו יחד תקופה די ארוכה (הנסיבות אילצו אותנו) והיה לנו כיף ומצחיק וטוב עד שזה נעצר. הגיעה השעה שאני רואה שלא כל כך טוב לנו.  אין בינינו אינטימיות, שיתוף אמיתי, רצון להקשיב אחת לשנייה. את כמו קישוט חי שהייתי שמחה להחזיר לחנות תמורת ערימת מזומנים תפוחה, למרות שלא קניתי אותך. בעצם הייתי מוכנה לשלם בשביל שייקחו אותך בחזרה.

תחושת שלווה נחה עליי כשאת לא בסביבה.