פרספקטיבה

הבוקר יצאתי ללוות את אבא שלי לעבודה, לא ישנתי כל הלילה אז חשבתי שעדיף שלא אלך לישון גם בבוקר כשיש לי את ההזדמנות הזאת. ליד התחנה עמד כלב והתמתח לו כנראה אחרי לילה שבילה לבדו ברחוב. בהמשך הוא תפס את מקומו לידנו ונשכב. הוא נראה מתחנן לליטוף, אבל היה לי קר מדי להוציא את הידיים מהכיסים. כשהאוטובוס הגיע ליטפתי אותו, והוא היה כל כך שמח וכל כך חמוד ומוכן לעבור לחסותי לנצח.

זה הטבע של הכלבים, אבא שלי אמר.

הרבה פעמים נמנעתי מלהתלהב מכלבים או לרחם על חיות כי זה מטצייר כרגשני מדי. אבל זה היה טיפשי כי זה נגד את התחושות האמיתיות שלי. 
כאב הוא דבר שלילי בעיניי. אני לא מאמינה שמישהו צריך לסבול בעולם הזה כשיש ברירה טובה אחרת. לא משנה מה רמת האינטלגנציה שלו. בתור דוגמה בני האדם נעים על סולם של רמות אינטלגנציה שונות ורובנו נמצאים באזור הביניים. מישהו יקום ויטען שהאינטלגנטי ביותר מרגיש את הכאב בצורה הכי כואבת והדברים ייתקבלו בברכה? כאב נמדד לפי יכולת ועוצמת החישה.
דדדמממאיט נמאס לי לדאוג רק לעצמי. אולי זה בגלל העייפות וחוסר השינה בלילה, אבל מחשבה הבזיקה למוחי כשהשמש הפציעה. אני באמת ובתמים שמחה בשמחתם של אחרים ובהנאתם, לפעמים גם אם זה בא על חשבוני. אני אמות עוד תקופה לא ארוכה, האם שווה להיות אינטרסנטית כל כך עכשיו? בסופו של דבר אני אתפרק ואשתלב אל תוך עולם הטבע, אל האדמה ובעלי החיים. אותם בני האדם, ואותם בעלי החיים, שעוברים סבל על ידי בני אדם.

אם להתייחס לדוגמה הספציפית של הכלבים, הם כמו ילדים. כשהם נקנים או מאומצים הם לא מחליטים מי יהיה הבעלים שלהם. כלבים זקוקים לקשר הזה עד סוף ימיהם, שלא כמו ילדים בסופו של דבר הופכים לעצמאיים. כלבים רבים נזרקים לרחוב, כי הבעלים שלהם לא חשבו עד הסוף. לא כל הבעלים מעניקים להם את החיים הכי טובים שהם יכולים לתת להם.

לא שלבני האדם חסרות צרות ולא שאני מעדיפה חיות על בני האדם. יש לי, כבת אדם, אינטרס שהגזע שלנו ימשיך להתקיים. אבל לא צריך לחכות עד שכל ענייני האדם ייסתדרו, כי עם התסבוך והמורכבות שלו נראה שהם רחוקים מאוד מלהסתדר. אפשר וצריך לטפל בענייני האדם ובענייני שאר אוכלוסיית כדוה"א, בעלי החיים, בד בבד.

שלום חברה,

אני לא יודעת איך להתחיל להמחיש לך או להסביר לך מה לא בסדר. קודם אתחיל בלהגיד שאת בחורה שנראית מגניבה, מצחיקה, חברותית, קצת אדישה למי שלא מעניין אותך. אני לא משתייכת לקבוצה הזאת. אנחנו מתראות יום יום, ונמצאות יחד פרק זמן משמעותי מהיום שלנו. איכשהו, מצאתי את עצמי סובלת בשהיה איתך. לפני שאת נעלבת, וזה באמת די מתבקש ואני אבין את זה במאה אחוז, ככה זה ואין לי ממש שליטה על זה. זה לא יישתנה אם אני אשתוק.

לפעמים יש בך משהו מרענן, אבל רוב הזמן את מדברת ומדברת ומדברת, כמו מראה שספגה את הסביבה שלה מהרגע שהבוקר האיר, ובמסננת לא מאוד מתוחכמת את שופכת את זה עליי. אני משתדלת להקשיב, אבל לא שומעת משהו אמיתי עלייך רוב הזמן.

יש לך מצבי רוח שמשתנים הרבה. לא רק שהם משתנים, אלא שכל הסביבה מושפעת מהם. אילו ידעת למתן את זה, או לפחות לא לגרום לאנשים שסביבך להרגיש חרא בכל פעם שאת קצת עייפה או שקמת ברגל שמאל. אני יכולה להתעלם מזה, אבל במצב כזה את הופכת לרוח רפאים, דמות בלתי נראית שבדרך מסתורית רודפת אותי ומעיקה עלי בדרכיה הלא נודעות.

היכולת שלך להגיד את האמת בפנים היא סגולה אמיתית בעיניי, אך סגולות שכאלה צריך ללטש ולחדד. זה נראה לי לא הגיוני שאת צועקת לאנשים בפנים שייתחפפו כשהם סתם באו להגיד שלום. או לקרוא למישהי בשמות גנאי על סתם טעות קטנה שקרתה. גם אם אחרי זה את עושה פאפי פייס כמו מניפולטורית מיומנת שמנסה להראות פיוס, ואומרת שזה היה בצחוק כדי שהאמירה שלך תישמע ובאותה נשימה גם שלא יקומו נגדך.  את הופכת את כל הסביבה לצינית יותר וסגורה יותר. מדגישה את הדרגות, כאילו את הבוסית, וכולם הבררה שלך. זה גורם לאווירה עכורה, כמו נשיפה שמכבה את כל הנרות הצבעוניים. את רעה לאנשים ואת מתכחשת לזה.

לפעמים את חונקת אותי. עושה לי מצפון כשיש לי הזדמנות לברוח קצת מהסביבה הרגילה שלי. קשה לי עם כל המגבלות האלה, ואני מעדיפה ללכת למקום רחוק כשאני יכולה. יש לך הזדמנות להכיר כל כך הרבה אנשים אחרים, אני לא מבינה למה את מבקשת אותי בכזאת דבקות. הרי את אינטלגנטית ותקשורתית, ויש אנשים שמתים שתדברי איתם, ואת מצדך חושבת שהם לא מספיק טובים בשביל לקבל אותם. או שאת מתביישת. מעניין אותי הניגוד הזה בין הביטחון שלך לביישנות שלך כשזה נוגע לדברים מסויימים.

את מתיימרת להיות עמוקה ומבינה בהכל כשבעצם את לא מספיק בוגרת כדי לראות את הילדותיות שבדברים שאת עושה. וזה בסדר. עברת דברים בחיים שלך, והרגשת עצב, ועשית דברים קיצוניים. אי אפשר לתלות את האשמה הזאת במישהו ספציפי. בכל מקרה לא כדאי להתעסק בזה כי זה לא ישנה כלום. הפצע שנשאר בך סוגר אותך, ואת עוד לא מבינה את זה. כמו ניצן, את צריכה עוד זמן ואהבה כדי להיפתח אל העולם, ולהחזיר אהבה. רק אהבה ותחושת שייכות לעולם הזה תעזור לך להיות חלק ניכר יותר בו. בין היתר גם לאהוב את עצמך ולהרגיש משמעותית, ולהשתחרר מכל הכובד והרוע והאש שאת נאכלת בהם. אני לא יודעת איך לעזור לך, כשאני מנסה להיות קרן אור לסביבה את מדכאת את זה ומכבה אותי כמו סיגריה שהושלכה בטעות על מצע של עלים יבשים. אני מרגישה תקיעות איתך, ואני לא יודעת מאיפה אשיג את הכוחות להתמודד עם המצב הזה. הדבר היחיד שנשאר לי זה להניח לזמן לעשות את שלו.

אני לא יודעת איך זה קרה, אנחנו יחד תקופה די ארוכה (הנסיבות אילצו אותנו) והיה לנו כיף ומצחיק וטוב עד שזה נעצר. הגיעה השעה שאני רואה שלא כל כך טוב לנו.  אין בינינו אינטימיות, שיתוף אמיתי, רצון להקשיב אחת לשנייה. את כמו קישוט חי שהייתי שמחה להחזיר לחנות תמורת ערימת מזומנים תפוחה, למרות שלא קניתי אותך. בעצם הייתי מוכנה לשלם בשביל שייקחו אותך בחזרה.

תחושת שלווה נחה עליי כשאת לא בסביבה.