פרספקטיבה

בחודש האחרון עברתי תהליך שבעקבותיו התחלתי להעריך את עצמי על פי המראה החיצוני בלבד. כאילו הפנימיות לא קיימת. התמקדתי בקשרים החברתיים השטחיים, ולא דיברתי בכלל עם האנשים שמכירים אותי טוב ומעריכים אותי בעיקר לפי הפנימיות. זה גרם לי בעיקר תסכול. הפסקתי גם לכתוב לעצמי. חיפשתי אנשים לדבר איתם, להעביר איתם ימים. רק שכל הזמן יהיה מישהו לדבר איתו... התלות הזאת לא עשתה לי טוב. בכל פעם שלא ענו לי, או שלא ענו לי בצורה מספקת לפי דעתי, הרגשתי שאני עומדת באוויר. 
וממתי -אני- תלויה בצורה כזאת באנשים?
מאז שהפסקתי לכתוב נכנסו לי מחשבות מטומטמות לראש. מחשבות נואשות, מחשבות טיפש-עשרה. עד שאדם יקר, שלא ראיתי שבועיים הכניס לי היגיון לראש. הוא לא היה מודע לבלאגן שהתרחש לי במוח. הוא פשוט היה הוא, והתייחס לפנימיות שלי בזמן שהייתי איתו. העריך אותי על הדברים שפיקפקתי בקיומם בי. וזה לא עניין של עזרה חברית, זה פשוט מי שהוא. אני צריכה יותר אנשים כאלה סביבי. הוא לא יודע כמה אני אוהבת אותו! הוא לא יודע! (אף עפ"י שאני אומרת לו את זה בכל פעם שאני מתראה איתו.)

התחלתי לכתוב שוב לעצמי בסוף כל יום. בהמשך גם במהלך היום, בכל פעם שיש לי משהו להגיד או לציין. כנראה שזה ממלא לי איזה צורך הכרחי. ניתקתי קשר עם כולם, חוץ מהאנשים הממשיים, שנמצאים לידי. חזרתי למצב התבוננות פנימית. הבחנתי שאף יום לא באמת משעמם או מבוזבז, היה לי הרבה לכתוב. אמנם לא אכלתי אוכל טוב והייתי על סף שביזות, ובכל לא יכולתי להרדם עד השעות המאוחרות אחרי שסיימתי לכתוב את כל שעליי. זה עוזר לי להיות אדם פחות מתוסבך, ויותר הגיוני. להחליט את ההחלטות הנכונות, ולהתעמק במה שחשוב לי באמת. חשבתי שיש תחומים שבהם אני לא יודעת להבדיל בין השגוי והנכון, הטוב והרע, כי הצלקות הנפשיות לא מאפשרות לי. אבל אני כן יודעת. בני האדם באמת ניחנו ביכולת להבדיל בין הטוב לרע.

לפעמים מרוב העייפות לא היה לי כוח לעשות דבר מלבד לשכב במיטה בחוסר מעש. אפילו לא להתעסק בטלפון. הרגשתי כל כך רע וכל כך ריקה. לא רגועה. רציתי להרדם, אבל לא רציתי. לא מצאתי את השלווה לשם כך. למרות שלא היה לי כוח, קמתי וחיפשתי משהו לעשות. כי זה נורא לשכב בשקט במיטה בלי כוח לזוז, להיות כלואה, כשאין משהו נחמד לחשוב עליו. 
כשהתחלתי לחזור לעצמי מצאתי. ריח הרשת הישנה של החלון, משב הרוח של העונה העלו לי מיד זכרונות. זאת הייתה דלת הכניסה לגלריה שלמה של זכרונות שמשאירים אותי בחיים בשלום. היכל נחמד לשהות בו בזמן שהעולם בשלו. מכל הזכרונות, אחד החזקים היה סריה של זיכרונות מלפני חמש שנים. זכרונות ממנו, שמבחינה הגיונים אמורים להיות כבר מאוסים מרוב שהתנגנו. אבל הם לא, כי זכרונות הם מעבר לתמונה. הם ריח, קול, תחושה והרגשה, מקום נצחי לשהות בו. קלף שאפשר לשלוף כשרוצים להתנתק. אין להם קשר לאופן שזה הסתיים במציאות. אני חוזרת אליו שוב ושוב במחשבות, לדמות שהוא היה בשבילי. במציאות, כמעט הרפיתי את הקשר ממנו לגמרי. כי זה כבר לא קשור אליו, אלא בעיקר אליי. זה שלי ורק שלי. 
תופעת לוואי של זכרונות טובים: געגוע לזמנים שלא יחזרו. זה תלוי בזמן, וברמת הסף של האדם. 

_____________________________________________
ארומה של מים\ מילים: Stranger in a City

_____________________________________________

יש לי טעם מוזר בגברים. אני לא נמשכת לכאלו שנחשבים "חתיכים". לזהות אותם אני יודעת- יופי, התנהגות, פרצוף סימטרי וכו'. גם מאלה שהם נראים לטעמי אני מתרחקת, רק כי הפנימיות איכזבה אותי כל כך הרבה פעמים. אני ישר מסיקה שמי שיפה הוא בעצם לא משהו, וזה משפיע על האופן שבו אני רואה אותו.
קרה לי שהשגתי את מי שרציתי, ואז גיליתי שאני בכלל לא רוצה אותו, וחוזר חלילה. אני פוחדת להיתקע במעגל הזה, ולא למצוא מישהו שיהיה לי נוח איתו וסבבה איתו. מהניסיונות הכושלים עם גברים, אני כבר לא רוצה קשר, לפחות לא כרגע. באופן כללי אני מנסה לשמור על כל הקשרים שלי ידידותיים בלבד. לפעמים מרוב הניסיון שלי להפסיק להתעניין בגברים אני מתחילה להתעניין בנשים. וזה מחרפן אותי עד שזה עובר.

חשבתי שאני לא יכולה להידלק על מישהו שאני לא מכירה, כי הפנימיות עושה את כל ההבדל. כל עוד אני לא מכירה אותו אני לא יודעת מה הוא שווה. אני לא מאוד מכירה אותו, אבל קצת נדלקתי עליו. כנראה כי ראיתי קצת מהאופי שלו, וגם כי שיער ארוך עושה לי את זה. זה קצת מוזר אבל למרות כל זאת אני לא חושבת שאני רוצה להיות איתו, או שאני אוהב את מי שהוא.

בכל זאת, רגע של חולשה

______________________________________________

שיר בפתח\ מילים: Stranger in a City

מִסְתוֹרִי, עוֹד מִסְתוֹרִי אַתָּה בְּעֵינַי. 

שֶׂעָר אָרֹךְ וּמְתֻלָתָּל, מְאֻלָּף בְּגוּמִיָּה

צִבְעוֹ נוֹטֶה לְגַוֵּן בָּהִיר, כִּמְעַט שָׁטֶנִי.

מְשַׂחֵק בִּקְוֻצָּה סוֹרֶרֶת שְנִפְרְדָה מַחְבְּרוֹתֶיהָ

כְּנַעֲרָה בַּיְשָׁנִית בְּהֶסֵּחַ דַעְתָּהּ.

מְסַקְרֵן, כֹּה מְסַקְרן אַתָּה בְּעֵינַי. 

מִתַּחַת לְעֵינַיִךְ גָּר צֵל שֶׁחֹר לֵאֶה.

מֵעִיד עַל עֲיֵפוֹת, כִּמְדֻמַּנִי. 

חִיּוּכֶיךָ לוֹחֲשִׁים, הִנְנִי חַי, אֲנִי עוֹד עֵר! 

נֶאֱבָקִים כְּדי לְהַרְאוֹת אַחֶרֶת. 

יְפֵהפֶה, כֵּן! יְפֵהפֶה אַתָּה בְּעֵינַי.   

עַל תָּווי פָּנַיִךְ הַחַדִּים עוֹר דַּי אֲפַרְפַּר

אַךְ דַּוְקָא מַחְמִיא לְךָ הַחֹלִי.

לְעִתִּים נִדְמֶה כְּאִילוּ יָצָאתָ מְאַגָּדָה

עוֹד לֹא מָצָאתִי מָה הִיא.

לְהַכּירְךָ, לְהַכִּירְךָ אֲנִי רוֹצָה. 

לָדַעַת אֶת שֶּׁטָּמוּן בְּחוֹבְךָ עַד כַּף רֶגֶל. 

מָה לְלִבְךָ הַבַּיִת גַּלֶּה לִי. 

מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יוֹתֵר מִכֹּל לִמְּדְךָ אֶת הַסֵּבֶל,

וּמַהִי דַּרְכּוֹ שֶׁל חִיּוּךְ רָווּי אֹשֶׁר אֶל פָּנֶיךָ.

______________________________________________

אני רוצה לנסוע מחר למקום שנוא כדי לראות אנשים אהובים. אני תוהה אם אצליח להתעורר בזמן... או לאסוף את האומץ לבוא.

נועה: "אני לא רואה אוויר!" (דרכה המיוחדת להגיד שהיא לא נושמת)

אורי: "אני אהיה פה אתמול"

אני: "מישהו שתה לי את התה!" (מצביעה על מעט המים שנשארו בכוס. התקף אנגליות נחת עלי...)

אורי: "בור מואי!" (מור בואי)

נסטיה: "של מי התיק הזה?" *מצביעה על מכונית*

נוסעים במכונית
נסטיה: "אבל איפה המגבת..?"
אני: "איזה מגבת?"
נסטיה: "אה... החגורת בטיחות..."

מורה: "לא, מה פתאום... אני הומופובית, אני מפחדת מגבהים" (זה רק מעיד שהלכה לנו מערכת החינוך)

______________________________________

עדות לגילויי אלימות מצד מורים מתוסכלים

מורה: "אני ארביץ לך!" (זה היה ישיר...)

מורה: *כותב נורא חזק על הלוח*
תלמיד: "למה אתה מרביץ ללוח?"
מורה: "כי אסור לי להרביץ לתלמידים."

מורה עם בעיות קשב וריכוז: "עוד פעם אני שומעת סלוטייפ אני לוקחת אותו ומדביקה לכם איתו את הפה!"

_______________________________________

מורה לאנגלית: "את יושבת כמו במסיבה" (באיזו מסיבה היית?)

מורה לאנגלית: "מאחלת לכולכם שיישבר לכם הלב" (תודה....?)

בחוץ יורד גשם זלעפות כבר שעה ויש ברקים ורעמים. כמה דקות אחרי...
מורה: "נראה לי שיורד גשם..."

נתן: *מספר לי משהו בטלפון*

ערב החג הכי טוב שהיה לי אי פעם.
כל פסח אני עושה סדר מחוץ לבית, כי המשפחה לא חוגגת את החגים, וכל אחד מפוזר בארץ ועסוק בעניינים שלו.
החג הזה, ישבתי בשולחן אחד עם חברה מאוד טובה, משפחה לא גדולה ואורחים מיוחדים, חכמים, יצירתיים ומוזיקליים. המצחיק היה שגיל היושבים בשולחן הילדים, אנחנו, נע בין 17 ל27. המבוגרים שתו תירוש ואנחנו שתינו יין. אנחנו דיברנו על נושאים רציניים, והמבוגרים עשו רעש ושמחו. כל אדם שישב בשולחן ההוא היה שונה ומרתק, לא כמו באף שולחן שישבתי בו בפסח בעבר. האווירה הייתה טובה, השולחן היה יפה, והאוכל היה טוב. שיחקנו משחקים ורקדנו (גם האורחים המבוגרים), צחקנו, חיפשנו את האפיקומן כאילו היינו בני 10.
אני חושבת להתגייר, למרות העקרונות שלי והדרך בה אני רואה את העולם ותופסת את המושג אלוהים. רק כי אני משתייכת לעם הזה ורוצה שזה יהיה רשמי.

אני מרוצה שבאתי אליה לחג הזה, למרות שהיא הייתה מאוד עייפה. ישננו בחדר האורחים, ודיברנו מעט לפני שנרדמנו. היא בגיל של אחותי הגדולה, גדולה ממני בערך ב9 שנים. זה מוזר אם חושבים על זה, אבל אם לא, לא מרגישים בפער. אני מכירה אותה כבר חמש שנים, ואני קרובה אליה יותר מלאחותי. יש בינינו אמון ופתיחות. יש הבדל תהומי בין מי שהיא הכירה לפני חמש שנים לבין מי שאני עכשיו. תוך כדי השיחה שלנו הבנתי שבלי השריטה, לא הייתה בי את האומץ והעוצמה הזאת עכשיו. כמו סטיקלייט שזוהר רק אחרי ששוברים אותו.

היא אוהבת אותי, ומתעקשת על הקשר שלנו כשהיא יכולה בקלות לצוף לקשרים עם כל שצף האנשים שהיא פוגשת באורח חייה. זה לא מחסד, אחרת היה נמאס לה והיא הייתה הולכת. אני בכנות מאמינה שאני מעניינת אותה ומשמעותית לה לא פחות.

חזרתי מוקדם בבוקר הביתה, עצמתי את עיניי ונרדמתי. כשפקחתי אותן היה כבר שלוש וחצי בצהריים. מצא חן בעיניי שבירת השיגרה הזאת. לא לישון בזמנים קבועים. נשארתי על המיטה וחשבתי איך אין לי כוח לכלום, ובסדר לי לשכב ככה ללא מעש. כשלא הייתי כאן אבא שלי מצא את הזמן לסדר את הבית. בשבוע הקודם לא הצלחתי לעמוד בבלאגן של עצמי ולהספיק לסדר אותו. לא הצלחתי למצוא את הכוחות לבשל משהו נורמלי במקום לחסל קופסא שלמה של דליפקאן, או לשטוף כלים לפחות פעם אחת ולא להשאיר את המשימה הזאת לו כשהוא חוזר מהעבודה.