פרספקטיבה

אפשר לומר עליו שהוא המורה שלי לגיטרה לגמרי במקרה. לא התקדמתי בלימודי הנגינה כמעט שנה שלמה, אין לו תוכנית לימודים ברורה, הוא לא למד איך להעביר שיעורים או ללמד, אני זאת שצריכה לרכז אותו כשהוא מתחיל להראות סימנים של הפרעת קשב וריכוז חמורה, ברגעי שקט הוא נוטה לעשות פרצופים תאטרליים ולאלתר הצגות יחיד בתור דמויות קבועות שיש לו בשרוול. הממסד לא אהב אותו יותר מדי, כי הוא לא היה מורה למופת, ופלט לעיתים אמירות בעלי אופי אנטי-ממסדי באוזני תלמידים. הוא גרם לחברה טובה שלי לפרוש כבר אחרי שיעורים בודדים, היא לא יכלה לסבול אותו וטענה שרק לראות אותו הוריד לה את מצב הרוח. שמעתי ילדה אחרת קטנה שסתם ראתה אותו אומרת שהוא מפחיד אותה. גם אותי הוא נהג לעצבן עם ההתנהגות שלו.

אז אפשר לומר עליו שהוא לא מורה טוב לגיטרה. 

אני מודעת לזה שהוא עלול להישמע פסיכי לחלק מכם, או מורה גרוע שהכסף הזה לא מגיע לו. לכן אני אפרט את הסיבה שבכל זאת נשארתי שנה שלמה. ולא, לא כדי לצחוק עליו.
ככה אני רואה אותו:
ברנש נחמד שמפליג לאיטו לכיוון גיל 30. 
שחקן מלידה.
אדם עם הומור.
מוזיקאי מוכשר. יודע לנגן על כל כלי שתבחרו, ולמצוא מנגינות במהירות הבזק רק לפי שמיעה. יש לו גם קול ממש לא רע.
צלם יוצר. מצלם ועורך וידיאו בצורה די מקצועית. 
אופטימיסט.
הוא כן ומעדיף את התכל'ס.
צנוע, גם בלבוש וגם באופי.
בן אדם חכם, מלומד, וחוקר. אוטודידקט. יש לו חוכמת חיים והיגיון רב.
נשמה טובה. יש בו חמלה. אחד האנשים עם הנשמה הכי גדולה שפגשתי. חי בערך על כלום, כי בחר להקדיש את רוב זמנו לשינוי ומעורבות בחברה שלנו. גם כשיורדים לרזולוציה גבוהה יותר רואים בבירור שהוא נחמד לכלל האנושות, מתעניין, אוהב אנשים, ורוצה לעזור בכל מה שיבקשו או לא יבקשו ממנו.

על זה נאמר "דברים שרואים מכאן לא רואים משם."

בכל פעם שאני נפגשת איתו, וכרגיל השיעורים נמרחים על יותר מהזמן המוקצב, אני יוצאת עם תובנה חדשה. הוא מצליח איכשהו בכל פעם לאזן את השיגעון השבועי החולף שלי. אני מרגישה הרבה יותר שפויה בזכותו. 

בפעם האחרונה שהיה לנו שיעור, הייתי במצב של סגירות. הגעתי עם עצמי למסקנה שעדיף לי להיות מופנמת בחיים, וצנועה, לא לקפוץ ולנסות כדי לא לקבל את הפטיש בראש, לחפש את האלוהים ואת השקט. ההפך ממה שאני. הוא אמר שהוא לא חושב שלהיות מופנם באופן כללי זה דווקא דבר טוב. הגענו לדבר גם על חלומות שהיו לי ודברים שרציתי לעשות. הוא אמר לי שעדיף לא להסתגר ולחשוש, אלא לתת ליצר להנחות אותי. כל כך כעסתי על זה, כי כל כך ניסיתי לדכא את היצר והנה הוא בא ואומר לי בדיוק את ההפך! 
הוא אדם מאוד פרקטי, ובקשר לחלום אחד שלי הוא אמר לי שהוא רוצה לעזור לי. הוא שטח בפניי תוכנית, ואמר לי לעשות ככה וככה וכהה. הוא יוכל לעזור לי בנקודה הזאת, וכאן הוא יוכל להלוות לי ציוד, וכאן הוא יוכל להנחות אותי. התוכנית נשמעה טוב, אבל עדיין לא הרפתי מהחששות המטומטמים שהיו לי בעקבות המצב שהייתי בו. עד לרגע שהוא אמר שכנראה בכל זאת צריך איזושהי רמה של תעוזה ואין אותה לכל אחד. 

איך פסיכולוגיה הפוכה תמיד עובדת עליי? באותו הרגע התנערתי, חישבתי מחדש, והגעתי למסקנות אחרות.

המסקנה שנותרה כמו שהיא:

• לחיים אין משמעות.

• לחיים אין משמעות מלבד המשמעות שנותנים להם.
• לא כדאי להעביר את החיים בחשש להיפגע. 
• עשייה ועבודה מרפאות את הנפש. (סוף סוף הבנתי למה הדת דורשת לא רק להאמין באלוהים אלא גם לעבוד אותו!)
• יש את עולם החיים ועולם ה"ישנים". עולם החיים הוא זמני ועולם השינה הוא נצחי. לוותר על ניצול העולם או לנצל את העולם הזה בלי לחשוב אלה שתי אופציות שעדיף לפסול אותן ולבחור בשלישית => להנות מהעולם הזה תוך כדי ניסיון להפוך אותו לאידיאלי עבור כל החיים. 

שלכם, 

Stranger in a City.

בלי לשים לב מצאתי את עצמי חלק מקבוצה קטנה של חברים. זה לא קורה בד"כ. מדברת איתם, יוצאת איתם. וכיף, ומצחיק, אפילו בלי לשתות. 
זה עושה לי טוב.

ערב החג הכי טוב שהיה לי אי פעם.
כל פסח אני עושה סדר מחוץ לבית, כי המשפחה לא חוגגת את החגים, וכל אחד מפוזר בארץ ועסוק בעניינים שלו.
החג הזה, ישבתי בשולחן אחד עם חברה מאוד טובה, משפחה לא גדולה ואורחים מיוחדים, חכמים, יצירתיים ומוזיקליים. המצחיק היה שגיל היושבים בשולחן הילדים, אנחנו, נע בין 17 ל27. המבוגרים שתו תירוש ואנחנו שתינו יין. אנחנו דיברנו על נושאים רציניים, והמבוגרים עשו רעש ושמחו. כל אדם שישב בשולחן ההוא היה שונה ומרתק, לא כמו באף שולחן שישבתי בו בפסח בעבר. האווירה הייתה טובה, השולחן היה יפה, והאוכל היה טוב. שיחקנו משחקים ורקדנו (גם האורחים המבוגרים), צחקנו, חיפשנו את האפיקומן כאילו היינו בני 10.
אני חושבת להתגייר, למרות העקרונות שלי והדרך בה אני רואה את העולם ותופסת את המושג אלוהים. רק כי אני משתייכת לעם הזה ורוצה שזה יהיה רשמי.

אני מרוצה שבאתי אליה לחג הזה, למרות שהיא הייתה מאוד עייפה. ישננו בחדר האורחים, ודיברנו מעט לפני שנרדמנו. היא בגיל של אחותי הגדולה, גדולה ממני בערך ב9 שנים. זה מוזר אם חושבים על זה, אבל אם לא, לא מרגישים בפער. אני מכירה אותה כבר חמש שנים, ואני קרובה אליה יותר מלאחותי. יש בינינו אמון ופתיחות. יש הבדל תהומי בין מי שהיא הכירה לפני חמש שנים לבין מי שאני עכשיו. תוך כדי השיחה שלנו הבנתי שבלי השריטה, לא הייתה בי את האומץ והעוצמה הזאת עכשיו. כמו סטיקלייט שזוהר רק אחרי ששוברים אותו.

היא אוהבת אותי, ומתעקשת על הקשר שלנו כשהיא יכולה בקלות לצוף לקשרים עם כל שצף האנשים שהיא פוגשת באורח חייה. זה לא מחסד, אחרת היה נמאס לה והיא הייתה הולכת. אני בכנות מאמינה שאני מעניינת אותה ומשמעותית לה לא פחות.

חזרתי מוקדם בבוקר הביתה, עצמתי את עיניי ונרדמתי. כשפקחתי אותן היה כבר שלוש וחצי בצהריים. מצא חן בעיניי שבירת השיגרה הזאת. לא לישון בזמנים קבועים. נשארתי על המיטה וחשבתי איך אין לי כוח לכלום, ובסדר לי לשכב ככה ללא מעש. כשלא הייתי כאן אבא שלי מצא את הזמן לסדר את הבית. בשבוע הקודם לא הצלחתי לעמוד בבלאגן של עצמי ולהספיק לסדר אותו. לא הצלחתי למצוא את הכוחות לבשל משהו נורמלי במקום לחסל קופסא שלמה של דליפקאן, או לשטוף כלים לפחות פעם אחת ולא להשאיר את המשימה הזאת לו כשהוא חוזר מהעבודה.