בחודש האחרון עברתי תהליך שבעקבותיו התחלתי להעריך את עצמי על פי המראה החיצוני בלבד. כאילו הפנימיות לא קיימת. התמקדתי בקשרים החברתיים השטחיים, ולא דיברתי בכלל עם האנשים שמכירים אותי טוב ומעריכים אותי בעיקר לפי הפנימיות. זה גרם לי בעיקר תסכול. הפסקתי גם לכתוב לעצמי. חיפשתי אנשים לדבר איתם, להעביר איתם ימים. רק שכל הזמן יהיה מישהו לדבר איתו... התלות הזאת לא עשתה לי טוב. בכל פעם שלא ענו לי, או שלא ענו לי בצורה מספקת לפי דעתי, הרגשתי שאני עומדת באוויר.
וממתי -אני- תלויה בצורה כזאת באנשים?
מאז שהפסקתי לכתוב נכנסו לי מחשבות מטומטמות לראש. מחשבות נואשות, מחשבות טיפש-עשרה. עד שאדם יקר, שלא ראיתי שבועיים הכניס לי היגיון לראש. הוא לא היה מודע לבלאגן שהתרחש לי במוח. הוא פשוט היה הוא, והתייחס לפנימיות שלי בזמן שהייתי איתו. העריך אותי על הדברים שפיקפקתי בקיומם בי. וזה לא עניין של עזרה חברית, זה פשוט מי שהוא. אני צריכה יותר אנשים כאלה סביבי. הוא לא יודע כמה אני אוהבת אותו! הוא לא יודע! (אף עפ"י שאני אומרת לו את זה בכל פעם שאני מתראה איתו.)
התחלתי לכתוב שוב לעצמי בסוף כל יום. בהמשך גם במהלך היום, בכל פעם שיש לי משהו להגיד או לציין. כנראה שזה ממלא לי איזה צורך הכרחי. ניתקתי קשר עם כולם, חוץ מהאנשים הממשיים, שנמצאים לידי. חזרתי למצב התבוננות פנימית. הבחנתי שאף יום לא באמת משעמם או מבוזבז, היה לי הרבה לכתוב. אמנם לא אכלתי אוכל טוב והייתי על סף שביזות, ובכל לא יכולתי להרדם עד השעות המאוחרות אחרי שסיימתי לכתוב את כל שעליי. זה עוזר לי להיות אדם פחות מתוסבך, ויותר הגיוני. להחליט את ההחלטות הנכונות, ולהתעמק במה שחשוב לי באמת. חשבתי שיש תחומים שבהם אני לא יודעת להבדיל בין השגוי והנכון, הטוב והרע, כי הצלקות הנפשיות לא מאפשרות לי. אבל אני כן יודעת. בני האדם באמת ניחנו ביכולת להבדיל בין הטוב לרע.
לפעמים מרוב העייפות לא היה לי כוח לעשות דבר מלבד לשכב במיטה בחוסר מעש. אפילו לא להתעסק בטלפון. הרגשתי כל כך רע וכל כך ריקה. לא רגועה. רציתי להרדם, אבל לא רציתי. לא מצאתי את השלווה לשם כך. למרות שלא היה לי כוח, קמתי וחיפשתי משהו לעשות. כי זה נורא לשכב בשקט במיטה בלי כוח לזוז, להיות כלואה, כשאין משהו נחמד לחשוב עליו.
כשהתחלתי לחזור לעצמי מצאתי. ריח הרשת הישנה של החלון, משב הרוח של העונה העלו לי מיד זכרונות. זאת הייתה דלת הכניסה לגלריה שלמה של זכרונות שמשאירים אותי בחיים בשלום. היכל נחמד לשהות בו בזמן שהעולם בשלו. מכל הזכרונות, אחד החזקים היה סריה של זיכרונות מלפני חמש שנים. זכרונות ממנו, שמבחינה הגיונים אמורים להיות כבר מאוסים מרוב שהתנגנו. אבל הם לא, כי זכרונות הם מעבר לתמונה. הם ריח, קול, תחושה והרגשה, מקום נצחי לשהות בו. קלף שאפשר לשלוף כשרוצים להתנתק. אין להם קשר לאופן שזה הסתיים במציאות. אני חוזרת אליו שוב ושוב במחשבות, לדמות שהוא היה בשבילי. במציאות, כמעט הרפיתי את הקשר ממנו לגמרי. כי זה כבר לא קשור אליו, אלא בעיקר אליי. זה שלי ורק שלי.
תופעת לוואי של זכרונות טובים: געגוע לזמנים שלא יחזרו. זה תלוי בזמן, וברמת הסף של האדם.
_____________________________________________
ארומה של מים\ מילים: Stranger in a City
מִבַּקְבּוּק יַיִן אָדֹם הַלַּיְלָה אֶשְׁתֶּה,
לְחַיֵּי הַשִּׁירִים.
לְחָיֵי הַמִּלִּים- שֶׁלְּךָ חִבַּרְתִּי.
זִכרוֹנוֹת רְחוֹקִים,
וַאֲנַחְנוּ חַיִּים
בְּמֶרְחָק נְסִיעָה שֶׁלֹּא תִּתָּכֵן.
לֹא אֶשְׁגֶה עוֹד לִטְעוֹת,
כְּשֶׁאַמְשִׁיךְ לֶאֱחֹז
בְּמִרְמָת הָעֵינַיִם.
הַלֵּב רָעַב,
וְהִתְבַּדָה.
אֵינִי יוֹדַעַת מִי אַתָּה.
הַלַּיְלָה אֶשְׁתֶּה, מִבַּקְבּוּק שֶׁל יַיִן.
לֹא אֶחְשֹּׁב פַּעֲמַיִם,
אֶשְׁתֶּה וְאֶשְׁתֶּה.
לְחַיֵּי הַזְּרִיחָה! לְחַיֵּי אֱלֹהִים!
לְחָיֵי שׁעוֹת בֵּין הָעַרְבַּיִּם- בְּחַיַּי,
אֵין לִי גְרוּשׁ לְשֶׁכַּר וּבְיָדַי רַק זְכוּכִית.
מִדֵּי שָׁנָה אַמְשִׁיךְ פְּרָחִים לִשְׁלֹחַ.
בַּיּוֹם שֶׁאַפְסִיק תֵּדַע ש-
מַיִם רַבִּים כְּבָר זָרְמוּ בְּגָרוֹן.
אַהֲבָה צְעִירָה, לֶהָבָה שֶׁדּוֹעֶכֶת,
אֶשְׁתֶּה לְמוֹתָהּ,
וְאֶשְׁתֶּה לְחָיַיִם.
_____________________________________________
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
