הבוקר יצאתי ללוות את אבא שלי לעבודה, לא ישנתי כל הלילה אז חשבתי שעדיף שלא אלך לישון גם בבוקר כשיש לי את ההזדמנות הזאת. ליד התחנה עמד כלב והתמתח לו כנראה אחרי לילה שבילה לבדו ברחוב. בהמשך הוא תפס את מקומו לידנו ונשכב. הוא נראה מתחנן לליטוף, אבל היה לי קר מדי להוציא את הידיים מהכיסים. כשהאוטובוס הגיע ליטפתי אותו, והוא היה כל כך שמח וכל כך חמוד ומוכן לעבור לחסותי לנצח.
זה הטבע של הכלבים, אבא שלי אמר.
הרבה פעמים נמנעתי מלהתלהב מכלבים או לרחם על חיות כי זה מטצייר כרגשני מדי. אבל זה היה טיפשי כי זה נגד את התחושות האמיתיות שלי.
כאב הוא דבר שלילי בעיניי. אני לא מאמינה שמישהו צריך לסבול בעולם הזה כשיש ברירה טובה אחרת. לא משנה מה רמת האינטלגנציה שלו. בתור דוגמה בני האדם נעים על סולם של רמות אינטלגנציה שונות ורובנו נמצאים באזור הביניים. מישהו יקום ויטען שהאינטלגנטי ביותר מרגיש את הכאב בצורה הכי כואבת והדברים ייתקבלו בברכה? כאב נמדד לפי יכולת ועוצמת החישה.
דדדמממאיט נמאס לי לדאוג רק לעצמי. אולי זה בגלל העייפות וחוסר השינה בלילה, אבל מחשבה הבזיקה למוחי כשהשמש הפציעה. אני באמת ובתמים שמחה בשמחתם של אחרים ובהנאתם, לפעמים גם אם זה בא על חשבוני. אני אמות עוד תקופה לא ארוכה, האם שווה להיות אינטרסנטית כל כך עכשיו? בסופו של דבר אני אתפרק ואשתלב אל תוך עולם הטבע, אל האדמה ובעלי החיים. אותם בני האדם, ואותם בעלי החיים, שעוברים סבל על ידי בני אדם.
אם להתייחס לדוגמה הספציפית של הכלבים, הם כמו ילדים. כשהם נקנים או מאומצים הם לא מחליטים מי יהיה הבעלים שלהם. כלבים זקוקים לקשר הזה עד סוף ימיהם, שלא כמו ילדים בסופו של דבר הופכים לעצמאיים. כלבים רבים נזרקים לרחוב, כי הבעלים שלהם לא חשבו עד הסוף. לא כל הבעלים מעניקים להם את החיים הכי טובים שהם יכולים לתת להם.
לא שלבני האדם חסרות צרות ולא שאני מעדיפה חיות על בני האדם. יש לי, כבת אדם, אינטרס שהגזע שלנו ימשיך להתקיים. אבל לא צריך לחכות עד שכל ענייני האדם ייסתדרו, כי עם התסבוך והמורכבות שלו נראה שהם רחוקים מאוד מלהסתדר. אפשר וצריך לטפל בענייני האדם ובענייני שאר אוכלוסיית כדוה"א, בעלי החיים, בד בבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
