פרספקטיבה

חגיגת יום הולדת, כולם הפתיעו במתנות. אני מרגישה מפונקת. פתאום הסתכלתי על אחי, והבנתי שיש לי אח. יש לי אח גדול. זה אדיר, מי לא רוצה אח גדול?
בארוחה היה קצת שקט בהתחלה. לא ידעתי איך לקשר בין קבוצות האנשים מהמקומות השונים, אבל זה עבר. אחרי שהרוב הלך היה כבר נחמד יותר, לשבת בחדר של הבנות. הן קנו שתייה, אבל עד שהן יתחילו אני אשן כבר, אני מותשת. לא שותה. לא אוהבת אלכוהול. לא אוהבת לקום מוקדם בבוקר מתה. בינתיים החיים בסדר בצלילות. לא מעניין אותי שזאת השנה החדשה.

אני נורא עייפה. רקדתי עם עצמי חצי שעה בחדר, עד שקרסתי. ריקוד הוא אמנות ואומנות, דרך ביטוי. גם דרך לאבד את הנשימה. קראתי איפהשהו שעייפות מגבירה את התגובה לאלמנטים שליליים ב60 אחוז! זה כל כך נכון, וכל כך קורה לי. אני נופלת למקומות נמוכים מאוד אחרי פעילות מאומצת וממושכת. וגם כשיש לי חוסר בשעות שינה. לא ממש כמו עכשיו, אבל בכל זאת אני קצת מדוכדכת.

כמה שאמרתי לעצמי בכל מיני נקודות זמן שונות: זהו, זה נגמר. התגברת ואת חופשייה ללכת. זה חוזר אלי. במראות, באנשים, במילים, חגים, ריחות וצלילים המגיחים אלי מן העולם ללא התראה. ברגע הבא התקווה שדאגתי לרסק ולשרוף, מגיחה מן העפר וצומחת כלפי מעלה, לשמיים הנקיים. התקווה, ולו הקטנה ביותר, היא נשק קטלני. לא פחות. היא שעוצרת אותי בכל פעם מלהגיע אל האושר, או לפחות אל הסיפוק מהמציאות הקיימת. אם היינו מדברים עכשיו, אז יותר מכל הייתי רוצה לומר לך שאני מתגעגעת. לדבר איתך סתם עוד שיחה, לבלות סתם עוד שעה, בלי לערב את הכאב והאכזבה שלי מההחלטה שלך. לך אני לא אבכה עוד על השריטה שנשארה בי. אני אוהבת אותך בסך הכל, וגם אתה אוהב. ההבדל בינינו הוא שלפעמים אני הופכת חמדנית, ורוצה ממך עוד, מעבר. אבל על זה לא תשמע ממני יותר...

עוד מעט יום הולדת, ומזמן כבר הפסקתי להתלהב מימי ההולדת שלי. אין כבר את תחושת החג שנהגה לאפוף אותם בעבר, אולי כי המשפחה כבר מפוזרת במיליון מקומות ועיסוקים שונים. גם כמה כבר אפשר כל שנה להקדיש את מלוא תשומת לב לאדם אחד מסויים? איבדתי את הציפייה למתנות, כי היא מביאה לאכזבה. לא כולם מקדישים את המינימום מזמנם כדי לכתוב לפחות ברכה, או לקנות משהו בכמה שקלים.

תמיד תהיתי למה המנהג הזה התחיל בקרב האנשים- לזכור תאריכי לידה ואז לחגוג בכל פעם שמתווספת שנה. חשבתי שזה די מזוייף להיזכר פתאום במישהו רק כי זה יום ההולדת שלו. כמובן שדעתי השתנתה מאז. ימי הולדת הם דבר נפלא וחיובי בסך הכל. הם מזכירים לנו להיות אופטימיים, שמחים, לחגוג את החיים ולא להתמרמר עליהם. וגם עניין באותנתיות לגבי ימי ההולדת נפתר- זה לאו דווקא מזוייף, זהו יום מרוכז שבו האנשים הסובבים אותך מביעים את הערכתם או אהבתם אליך. בשאר הימים הם גם יכולים כמובן, אבל היום הזה מעניק סיבה והצדקה. אני למדתי שהאנשים שאני חשובה באמת, לא דרושה סיבה כדי להביע זאת.

קיבלתי מהמשפחה כמתנת יום הולדת מוקדמת סמארטפון. כמה שנים אחורה הייתי שמחה מאוד לקבל

מתנה כזאת. כשהייתי ילדה בת 8 כבר חלמתי על מכשיר קטן, נייד שאוכל לקחת למקום מבודד ולצפות בסרטים למשל. זה היה לפני שמישהו מהסובבים אותי אפילו שמע על דבר כזה. היום הטכנולוגיה מתפתחת בקצב מהיר מתמיד, והקצב רק עולה. ההתפתחות ניזונה מהדימיון האנושי. והנה, הגיע לידי מכשיר משוכלל. כשקיבלתי אותו לא ממש התלהבתי, אבל גם לא החמצתי פנים והראיתי שאני מעריכה את זה.
בימים הראשונים הוא היה נח בסביבתי בבית, והייתי מעיפה אליו מבטי ניכור מדי פעם. השתמשתי בו רק למטרת שיחות יוצאות ונכנסות או הודעות, ושיחקתי במשחק היחיד שהיה לי כדי להעביר זמן כשהייתי צריכה להמתין למשהו כמו בטלפון הישן. בשלב מאוחר יותר כשכבר הגעתי לרמות קשות במשחק שלא הצלחתי לעבור הורדתי עוד משחקים ואפליקציות ששמעתי עליהם המלצות וזה פתח נתיב חדש של תקשורת ויעילות. כיום הפנים שלי קבורות בנייד בכל רגע פנוי. רשתות חברתיות, אקטואליה, סרטים, מעקב אכילה, ודברים רבים נוספים. בחיי שהשתדלתי לא להתמכר למסכים, ובזתי לתופעה בגלל שרבים וטובים נפלו בזה, אבל זה חזק ממני.
למרות שאחוזי הזומבים-בוהי-מסך עלו, יש לכל מטבע שני צדדים, ואני תמיד מנסה למצוא את שניהם. הצד הטוב הוא שאנשים לא באמת מנותקים כפי שהם נראים, להפך. האינטרנט לא בדיוק מדכא את המיומנות והצרכים החברתיים. עובדה שיש רשתות חברתיות, ותכל'ס הרבה אנשים מבלים בהן זמן לא מבוטל. בעולם האינטרנט, שלא כמו בעולם המציאות יש גישה לכמות רחבה יותר של אנשים באופן כללי בכל זמן של היום, גישה לדעות מגוונות ולמידע נרחב בשלל נושאים. אפשר לתקשר ולנהל דיונים בצורה יעלה מאוד, שעיקרה מילים. אני עדיין חושבת שמוטב לחיות את החיים מיום ליום, בעולם המציאות, אך מתקשה בזה כשיש לי אפשרות אחרת. כל הרגעים המשעממים, כל הרגעים שבהם נראה כי אין דבר טוב באופק, כל הרגעים שתוכנות יכולות לייעל בהם את החיים,  וכל רגעי הצלילות כשצפים קשיים פנימיים ויוצרים רגעים של כאב. הפיתרון הקל הוא להשתמש בפיתרון הקל, שברוב הפעמים הוא הסחת דעת מצויינת.

ליום ההולדת ההולך ומתממש שלי, אני מאחלת לעצמי לדעת להניח את המכשיר הסלולרי כשאין צורך ממשי בו, ולחיות את החיים.

הכל סבבה לי. אולי זה בגלל השיר הנחמד שאני שומעת עכשיו. אחחח שנות השבעים והשמונים... איך אפשר להתגעגע לתקופה שלא חיית בה או גדלת בה? אז ככה.. מעבירה את הזמן מיום ליום בחיפוש אחר נקודות אור. מנסה לתפוס קצת שמש מחוץ לשיעור. עוד אחד מהשיעורים שויתרתי עליהם, תוך ההבנה שאני צריכה לעשות ולהתעקש על מה שעושה לי טוב. להקדיש את הזמן לתחומים שבהם אני באמת רוצה להתפתח. את זה שיש לי פוטנציאל אני יודעת. את זה שאני יכולה לעבוד במשהו שאני לא אוהבת ולהרוויח הרבה מרשרשים, אני יודעת. אבל אני לא רוצה. לא רוצה להיות אחת מהאנשים שעובדים בשביל הרבה כסף, אבל לא מסופקים באמת, ממלאים את עולמם בחומר ועוד חומר. האם זה מטורף לרצות לחיות חיי צינעה ואושר? עכשיו רק לחכות שיום הלימודים יסתיים, ואז אני עפה מפה. לימודים זה מוד בין ערות לשינה, משהו שמקצר את היממה. מה הפלא שהרגשתי מחסור חמור בשעות.