פרספקטיבה

יש לי טעם מוזר בגברים. אני לא נמשכת לכאלו שנחשבים "חתיכים". לזהות אותם אני יודעת- יופי, התנהגות, פרצוף סימטרי וכו'. גם מאלה שהם נראים לטעמי אני מתרחקת, רק כי הפנימיות איכזבה אותי כל כך הרבה פעמים. אני ישר מסיקה שמי שיפה הוא בעצם לא משהו, וזה משפיע על האופן שבו אני רואה אותו.
קרה לי שהשגתי את מי שרציתי, ואז גיליתי שאני בכלל לא רוצה אותו, וחוזר חלילה. אני פוחדת להיתקע במעגל הזה, ולא למצוא מישהו שיהיה לי נוח איתו וסבבה איתו. מהניסיונות הכושלים עם גברים, אני כבר לא רוצה קשר, לפחות לא כרגע. באופן כללי אני מנסה לשמור על כל הקשרים שלי ידידותיים בלבד. לפעמים מרוב הניסיון שלי להפסיק להתעניין בגברים אני מתחילה להתעניין בנשים. וזה מחרפן אותי עד שזה עובר.

חשבתי שאני לא יכולה להידלק על מישהו שאני לא מכירה, כי הפנימיות עושה את כל ההבדל. כל עוד אני לא מכירה אותו אני לא יודעת מה הוא שווה. אני לא מאוד מכירה אותו, אבל קצת נדלקתי עליו. כנראה כי ראיתי קצת מהאופי שלו, וגם כי שיער ארוך עושה לי את זה. זה קצת מוזר אבל למרות כל זאת אני לא חושבת שאני רוצה להיות איתו, או שאני אוהב את מי שהוא.

בכל זאת, רגע של חולשה

______________________________________________

שיר בפתח\ מילים: Stranger in a City

מִסְתוֹרִי, עוֹד מִסְתוֹרִי אַתָּה בְּעֵינַי. 

שֶׂעָר אָרֹךְ וּמְתֻלָתָּל, מְאֻלָּף בְּגוּמִיָּה

צִבְעוֹ נוֹטֶה לְגַוֵּן בָּהִיר, כִּמְעַט שָׁטֶנִי.

מְשַׂחֵק בִּקְוֻצָּה סוֹרֶרֶת שְנִפְרְדָה מַחְבְּרוֹתֶיהָ

כְּנַעֲרָה בַּיְשָׁנִית בְּהֶסֵּחַ דַעְתָּהּ.

מְסַקְרֵן, כֹּה מְסַקְרן אַתָּה בְּעֵינַי. 

מִתַּחַת לְעֵינַיִךְ גָּר צֵל שֶׁחֹר לֵאֶה.

מֵעִיד עַל עֲיֵפוֹת, כִּמְדֻמַּנִי. 

חִיּוּכֶיךָ לוֹחֲשִׁים, הִנְנִי חַי, אֲנִי עוֹד עֵר! 

נֶאֱבָקִים כְּדי לְהַרְאוֹת אַחֶרֶת. 

יְפֵהפֶה, כֵּן! יְפֵהפֶה אַתָּה בְּעֵינַי.   

עַל תָּווי פָּנַיִךְ הַחַדִּים עוֹר דַּי אֲפַרְפַּר

אַךְ דַּוְקָא מַחְמִיא לְךָ הַחֹלִי.

לְעִתִּים נִדְמֶה כְּאִילוּ יָצָאתָ מְאַגָּדָה

עוֹד לֹא מָצָאתִי מָה הִיא.

לְהַכּירְךָ, לְהַכִּירְךָ אֲנִי רוֹצָה. 

לָדַעַת אֶת שֶּׁטָּמוּן בְּחוֹבְךָ עַד כַּף רֶגֶל. 

מָה לְלִבְךָ הַבַּיִת גַּלֶּה לִי. 

מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יוֹתֵר מִכֹּל לִמְּדְךָ אֶת הַסֵּבֶל,

וּמַהִי דַּרְכּוֹ שֶׁל חִיּוּךְ רָווּי אֹשֶׁר אֶל פָּנֶיךָ.

______________________________________________

אני רוצה לנסוע מחר למקום שנוא כדי לראות אנשים אהובים. אני תוהה אם אצליח להתעורר בזמן... או לאסוף את האומץ לבוא.

הבוקר יצאתי ללוות את אבא שלי לעבודה, לא ישנתי כל הלילה אז חשבתי שעדיף שלא אלך לישון גם בבוקר כשיש לי את ההזדמנות הזאת. ליד התחנה עמד כלב והתמתח לו כנראה אחרי לילה שבילה לבדו ברחוב. בהמשך הוא תפס את מקומו לידנו ונשכב. הוא נראה מתחנן לליטוף, אבל היה לי קר מדי להוציא את הידיים מהכיסים. כשהאוטובוס הגיע ליטפתי אותו, והוא היה כל כך שמח וכל כך חמוד ומוכן לעבור לחסותי לנצח.

זה הטבע של הכלבים, אבא שלי אמר.

הרבה פעמים נמנעתי מלהתלהב מכלבים או לרחם על חיות כי זה מטצייר כרגשני מדי. אבל זה היה טיפשי כי זה נגד את התחושות האמיתיות שלי. 
כאב הוא דבר שלילי בעיניי. אני לא מאמינה שמישהו צריך לסבול בעולם הזה כשיש ברירה טובה אחרת. לא משנה מה רמת האינטלגנציה שלו. בתור דוגמה בני האדם נעים על סולם של רמות אינטלגנציה שונות ורובנו נמצאים באזור הביניים. מישהו יקום ויטען שהאינטלגנטי ביותר מרגיש את הכאב בצורה הכי כואבת והדברים ייתקבלו בברכה? כאב נמדד לפי יכולת ועוצמת החישה.
דדדמממאיט נמאס לי לדאוג רק לעצמי. אולי זה בגלל העייפות וחוסר השינה בלילה, אבל מחשבה הבזיקה למוחי כשהשמש הפציעה. אני באמת ובתמים שמחה בשמחתם של אחרים ובהנאתם, לפעמים גם אם זה בא על חשבוני. אני אמות עוד תקופה לא ארוכה, האם שווה להיות אינטרסנטית כל כך עכשיו? בסופו של דבר אני אתפרק ואשתלב אל תוך עולם הטבע, אל האדמה ובעלי החיים. אותם בני האדם, ואותם בעלי החיים, שעוברים סבל על ידי בני אדם.

אם להתייחס לדוגמה הספציפית של הכלבים, הם כמו ילדים. כשהם נקנים או מאומצים הם לא מחליטים מי יהיה הבעלים שלהם. כלבים זקוקים לקשר הזה עד סוף ימיהם, שלא כמו ילדים בסופו של דבר הופכים לעצמאיים. כלבים רבים נזרקים לרחוב, כי הבעלים שלהם לא חשבו עד הסוף. לא כל הבעלים מעניקים להם את החיים הכי טובים שהם יכולים לתת להם.

לא שלבני האדם חסרות צרות ולא שאני מעדיפה חיות על בני האדם. יש לי, כבת אדם, אינטרס שהגזע שלנו ימשיך להתקיים. אבל לא צריך לחכות עד שכל ענייני האדם ייסתדרו, כי עם התסבוך והמורכבות שלו נראה שהם רחוקים מאוד מלהסתדר. אפשר וצריך לטפל בענייני האדם ובענייני שאר אוכלוסיית כדוה"א, בעלי החיים, בד בבד.

נועה: "אני לא רואה אוויר!" (דרכה המיוחדת להגיד שהיא לא נושמת)

אורי: "אני אהיה פה אתמול"

אני: "מישהו שתה לי את התה!" (מצביעה על מעט המים שנשארו בכוס. התקף אנגליות נחת עלי...)

אורי: "בור מואי!" (מור בואי)

נסטיה: "של מי התיק הזה?" *מצביעה על מכונית*

נוסעים במכונית
נסטיה: "אבל איפה המגבת..?"
אני: "איזה מגבת?"
נסטיה: "אה... החגורת בטיחות..."

מורה: "לא, מה פתאום... אני הומופובית, אני מפחדת מגבהים" (זה רק מעיד שהלכה לנו מערכת החינוך)

______________________________________

עדות לגילויי אלימות מצד מורים מתוסכלים

מורה: "אני ארביץ לך!" (זה היה ישיר...)

מורה: *כותב נורא חזק על הלוח*
תלמיד: "למה אתה מרביץ ללוח?"
מורה: "כי אסור לי להרביץ לתלמידים."

מורה עם בעיות קשב וריכוז: "עוד פעם אני שומעת סלוטייפ אני לוקחת אותו ומדביקה לכם איתו את הפה!"

_______________________________________

מורה לאנגלית: "את יושבת כמו במסיבה" (באיזו מסיבה היית?)

מורה לאנגלית: "מאחלת לכולכם שיישבר לכם הלב" (תודה....?)

בחוץ יורד גשם זלעפות כבר שעה ויש ברקים ורעמים. כמה דקות אחרי...
מורה: "נראה לי שיורד גשם..."

נתן: *מספר לי משהו בטלפון*

כבר מ4 לפנות בוקר הציפורים מצייצות. ואני ישנה על פי הזמנים שלי.

עשיתי לי "היכל תהילה" של ציטוטים מובחרים, ומילים ומשפטים שנאמרו/נכתבו לי והייתי רוצה לזכור. לא הרגיש לי נוח לפרסם. העניין הראשון הוא שזה אישי. העניין השני הוא שזה מהלל אותי בצורה לא נוחה, וצניעות היא אחת התכונות הבולטות שלי. אז בנקודות, המסקנות שאפשר להסיק מהאוסף:

• יש לי יכולת על לשמש "מקלט" לברוח אליו מהיום יום
• יש לי כישרון בכתיבה (ואני לא מפיצה מספיק את הסיפורים)
• יש לי יכולות בתחומים שונים, והיכולות שלי זוכות להכרה והערכה
• אנשים אוהבים אותי ומעריכים אותי
• רואים אותי בתור אדם יוצא דופן ומיוחד
• חלק סוברים שאני נוטה להקטין את עצמי מול העולם ולהסתיר את האישיות שלי
• הצלחתי לרגש אנשים עד דמעות או צמרמורת
• הצלחתי להיות משמעותית ומעניינת

מה עוד אפשר לבקש?