אני בת 21 ונמצאת ב"דיאטה" כבר 7 שנים.

בגיל 14 עסקתי בספורט תחרותי. אחרי שהמאמן שלי החליט להקפיץ אותי ל-6 אימונים בשבוע, החלטתי שזה לא בשבילי ושאני פורשת.

ההורים שלי ניסו להניא אותי מההחלטה, אבל כשלו לאחר כמה שיחות והרשו לי לפרוש, מה שהעלה את המשקל שלי בכ-2 ק"ג.

שמנה לא הייתי, אבל גם רזונת לא. ה-BMI שלי היה תקין והייתי דיי ממוצעת לגילי.

אבל ההורים שלי לא אוהבים ממוצע וכנראה שלא הייתי מספיק טובה בשבילם.

אמא שלי הפסיקה לקנות ממתקים וחטיפים, התחילה להעיר לי כשביקשתי תוספת בארוחות צהריים והמליצה לי ללכת לדיאטנית.

מה שבאמת שבר אותי היה כשאבא שלי אמר לי "וואו, כמה שאת שמנה! כדאי שתתחילי דיאטה".

הרגשתי נורא עם עצמי. עם המראה שלי, עם ההתנהלות של החיים שלי... אבל לא ידעתי מה בדיוק אני צריכה לעשות.

ניסיתי כמה דיאטות, אבל מבחינתי באותם ימים דיאטה היתה לא להכניס שום אוכל משום סוג לפה, מה שהביא אותי לבולמוס (עוד לפני שהכרתי את המושג בכלל) ולתחושות של אכזבה וכישלון.

יום אחד ראיתי ממש במקרה סרט על הפרעות אכילה. אני אפילו לא זוכרת איך קוראים לו או מה בדיוק היה בו, אבל אני זוכרת שדיברו על אתרי הפרו אנה, ועל עידודם לנושא.

אחרי חיפוש קצר בגוגל, התחלתי להיכנס לעולם המופלא. טיפים, תריטים, צומות, ציטוטים, תמונות, סיפורים אישיים...

החלטתי שאני רוצה גם. רציתי להיות רזה, אבל יותר מכל, רציתי רחמים. עם כמה שזה נשמע נוראי ועלוב, הייתי זקוקה לתשומת הלב של ההורים שלי, שתמיד הרגשתי שאני לא מספיק טובה בשבילם. רציתי להיות טובה מאחותי, רציתי שיהיו לי חברות...

ובחופש הגדול של כיתה ח' פתחתי בדיאטה האמיתית הראשונה בחיי. לא צלחתי עם הניסיון הראשון כמובן, אבל בסופו של דבר הבנתי פחות או יותר איך העניינים עובדים ופתחתי את שנת הלימודים החדשה ע 5 ק"ג פחות מאיך שהייתי חודשיים לפני.

קיבלתי הרבה תגובות של "וואו איך רזית", שלמיטב זכרוני די הביכו אותי בגיל הזה (כי למי מעירים שהוא רזה אם לא למישהו שמן...), ואפילו הרגשתי שינוי ביחס של אמא שלי כלפי.

אבל זה לא החזיק יותר מדי זמן, ומיהרתי לחזור למשקל הקודם תוך כמה שבועות. ירדתי ועליתי עד כיתה י"א. במהלך אותם שנים לא הזמנתי או הלכתי לחברות אפילו פעם אחת. לא יצאתי למסיבות, לא היה לי חבר... פספסתי הרבה דברים מהפחד של להיות מוקפת באנשים שעלולים להבחין בהרגלי האכילה שלי.

בגיל 17 אמא שלי כבר החלה למאוס במצב ליו נקלעתי, ואחרי שניסתה לשלוח אותי לפסיכולוגיות ודיאטניות שונות, היא נקטה בצעד הבא וגררה אותי בכוח (כמעט פיזי..) לבית חולים רמב"ם. בדיוק ביום הולדת 17. אמא יקרה, איך ידעת שזאת המתנה שתמיד רציתי?!

נשקלתי, נמדדתי, עברתי יום שלם של בדיקות גופניות ושיחות עם יועצים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים עד שכל המלומדים האלו הגיעו לאותה מסקנה חותכת: יש לי הפרעת אכילה!

אולצתי להגיע לביה"ח כל יום רביעי ולבקר אצל האחות, הדיאטנית והפסיכולוגית.

אני רק שמחתי מזה שאני מקבלת פעם בשבוע אישור להבריז מבית ספר ומעבר לזה לא עניין אותי יותר מדי איך אני מתכוונת לפתור את הבעיות המרכזיות בחיי.

כשקיבלתי צו ראשון כחצי שנה לאחר מכן, ואיתו זימון לוועדה רפואית, אז כבר התחלתי לדאוג.

סיפרתי לרופא בוועדה חצאי שקרים, ומאחר ושקלתי מעל 50 ק"ג, והמצב הנפשי שלי השתמע לשתי פנים, הוחלט לגייס אותי, אבל לא לאפשר לי לעבור מיונים או גיבושים לתפקידים שונים (דבר שדיי מאכזב בתור אחות של טייסת). המצב הזה צימצם לי את האפשרויות לתפקיד פקודתי בבסיס סגור.

מרמב"ם וההורים נפרדתי לשלום דיי בשמחה, בטוחה שהרחק מהבית אני אגיע למשקל היעד בלי מאמץ: במקום הלא נודע אליו אני מיועדת בטח לא יהיו פיתויים; ואם יהיו, אני לא ארגיש בנוח לאכול בזמן שאנשים מסתכלים עלי.

כמובן שטעיתי.

אמנם הצבא שינה אותי והעניק לי דברים שמעולם לא חלמתי שיהיו ברשותי, אבל בעיית האוכל לא נפתרה.

ניסיתי שוב. ושוב. ושוב. עד שהתאהבתי. זאת לא קלישאה שכדי לרדת במשקל צריך למצוא חבר.

ברגע שחשבתי שקיים הסיכוי הכי קטנטן בעולם שהוא מרגיש משהו כלפי, התחלית לרדת במשקל כמו קסם.

בדיעבד הוא נראה לי הבן אדם הכי מכוער ודוחה עלי האדמות, וה"קשר" בינינו לא החזיק יותר משבועיים, אבל העיקר הוא שרזיתי בזכותו...

תוך חודש בלבד ירידתי מ-62.8 ק"ג ל-54 ק"ג. אנשים שסביבי לא הפסיקו לציין כמה שרזיתי. כמה אפילו אמרו שזה נראה מוגזם מדי. אני זוכרת כל הערה לגבי העניין דיי במפורט. היחס של אנשים כלפיי היה מדהים. לא האמנתי מה מראה חיצוני עושה...

פשוט הרגשתי בחלום שלא רציתי שייגמר בחיים.

גם זה לא החזיק יותר מדי זמן. ברגע קטן של איבוד ריכוז, פשוט הפסדתי הכל. את המחזרים, את המשקל הנמוך ואת החיוך שאיתו התעוררתי כל בוקר.

התגובות שבאו אחרי היו כל כך רבות ומכאיבות, שכבר למדתי להתחסן. יכולים להגיד לי שמנה ברחוב וכן, אני אפגע, אבל אני לא ארוץ הביתה להסתגר בחדר ולבכות במשך שעות כמו שהייתי עושה לפני שנים.

אחרי שנתיים של שירות חובה, החלטתי לנסות את מזלי בחצי שנה קבע בבסיס פתוח. סבלתי מאד מהתקופה הזאת. הנסיעות, העובדה שלא הכרתי אף אחד, התפקיד המשעמם. ובכל זאת אני לא מתחרטת. הכרתי את מי שהפך להיות החבר הרציני הראשון שלי. זה שאתי כבר כמעט שנה וזה שלמרות כל מה שהוא יודע עלי, נשאר ונלחם גם במקומות שאני ווירתי.

וכאן אני היום. משוחררת טריה, גרה בבית עם ההורים, הרחק מהחבר (כשעה וחצי נסיעה), ומתחילה עוד שבועיים קורס פסיכומטרי.

כל הזמן האמנתי שאני צריכה לעבור את השלב שאני כרגע מצויה בו בחיים על מנת להגיע לרזון. החופש אחרי י"ב, הצבא, הקבע, השחרור...

תמיד התמקדתי בעתיד שנראה כל כך ורוד, ונתתי להווה לחמוק לי בין האצבעות.

אני לא אומרת שבעקבות הפוסט הארוך והמייגע הזה (שאגב, שאפו אם לא נרדמתם עד השלב הזה), אני אביא שינוי לחיי ושהחל ממחר אני ארד במשקל בלי לעצור עד שאני אהיה מאושרת. אבל אני כן אומרת שאני לה בגלל שאני צריכה תמיכה, מקום לפרוק ולספר ולדעת שגם אם אף אחד לא קורא, אני לא רוצה להגיע למצב שאני מספרת על הבולמוס שהיה לי אתמול בלילה...

אני טסה מחר לשבוע עם המשפחה. לא הדרך המושלמת להתחיל איתה, אבל אני לא נותנת לשום דבר לעצור אותי.

ירידה דרסטית לא תהיה, אבל אם אני מקפידה על אכילת ארוחות קטנות ומסודרות, הימנזרות משוקולד, ממתקים ושטויות, ומרבה בשתיית מים ובריצות, אני מאמינה שק"ג אחד אני יכולה להעלים ממני.

יצאנו לדרך...