הפנינה היא חסרת ערך כל עוד היא נמצאת בקונכייתה

אני עוצמת עיניים ומדמיינת את הכל מושלם. אתה הולך ממש מולי ובא לקראתי, מברך אותי לשלום מתקרב ומחבק אותי בשתי ידייך החמות. מדביק לי נשיקה משכרת חושים כמו שרק אתה יכול להעניק, כל פעם זה מפתיע אותי מחדש למרות שאני כבר יודעת שתעשה את הצעד הזה.

כמעט כל פעם זה נגמר אותו דבר,

אתה הולך ומשאיר אותי לבד, עם כל המחשבות שלא יוצאות לי מהראש כמו: מה יהיה מחר? מה קורה פה? מי אני? מי אתה? מה אנחנו?

אתה גורם לכל דבר בראש שלי להיות מסובך..

מה אני מרגישה אלייך בכלל, ואם בכלל. ואם אני לא מרגישה אלייך כלום.. אז למה אתה לא יכול פשוט לצאת לי מהראש?

אבל אני כן מרגישה! האם יש תשובות לשאלות שרק אני מכירה?

אתה בטח נמצא עכשיו בחדר שלך, בתוך החיים שלך, עם המחשבות שלך שבכלל לא קשורות אלי..

רציתי שתאהב אותי כמו שלא אהבת מעולם, רציתי להרגיש מיוחדת בשבילך אבל כנראה שאני רק עוד אחת מעוד המון שעברו במחשבותייך ויצאו מהר כל כך שלא הספיקו להיקלט בזיכרונך.

התקופה ואיתה ההרגשה תעבורנה מתישהו, אני בטוחה.

כמו שכל אחד מתנער מהזיכרונות בסוף. אותם זכרונות נעימים... לא רציתי שהם ייעלמו כלא היו - אך לא הכל תלוי רק בי.

יש גם גורמים שתלויים בך ובסביבה הקרובה לנו. זה גורם לי לחשוב למה אנחנו בעצם מבזבזים את החיים שלנו על להכניס אנשים לחיינו ולהוציא אותם כ"כ מהר, אולי עדיף שלא נכניס אותם מלכתחילה וזהו? כי הרי בסוף מישהו תמיד נפגע! ולפעמים המחיר של הפגיעה גבוה מהמחיר של ה'הנאה'.

בן אדם שאתה אוהב הוא כמו קעקוע, הוא משאיר סימן.

וגם אם אתה מנסה למחוק אותו, זה הליך לא פשוט שגובה ממך המון כוחות וגם בסוף משאיר צלקת, שלא תרד לעולם וכל פעם תזכור שהצלקת הזאת הייתה בגלל הקעקוע או במקרה הזה בן אדם שפגע בך.

אני יושבת וחושבת וכבר ממזמן זה לא עם עיניים עצומות וממזמן אני לא מדמיינת שהכל מושלם חזרתי למציאות שהיא עדיפה מלחיות בסרט והמציאות אומרת שלא קל להיות אני או בכלל מישהו שלא פעם אחת ולא שתיים ואפילו לא שלוש אכזבו אותו, איך אפשר לסמוך על מישהו אחרי כאלה דברים?

נראה שכולם בוגדים בי, פתאום אני לא יכולה להסתכל לאף אחד בעיניים כי הוא יסתכל עלי עם עיניים שמחות ומאושרות והלא מבינות (שזה ממש לא מה שהייתי צריכה לראות כדי להרגיש טוב), כיוון שמבפנים אני שבורה ומרוסקת לאלפי חתיכות, והמוח שלי עסוק רק בדבר אחד שהוא שברון הלב הפרטי שלי.

ובנתיים הוא מסתכל מחויך "אז מה קורה?"

"הכל מעולה" אני עונה באדישות. "בטוח שהכל בסדר? מה קורה לך?" הוא שואל, מנסה להראות בכוח שזה מעניין אותו.

"כלום, סתם עייפות" -התשובה הרגילה. אני הרי לא אגיד לו שהחיים שלי בזבל, שהביטחון העצמי שלי בקרשים ושהחיוך המאושר שלו גורם לי לקנא כל כך שהוא יכול או בכלל מעיז לחייך ככה בלי שהתת מודע שלו יזכיר לו שהלב כאוב ושזה נוגד את כל החוקים לחייך עכשיו כשאני בתקופה רעה, כן אז החיוך הזה לא ממש הוסיף לי.

ואחרי הכל... אלו רק תקופות. אותו אדם לא יישאר מאושר לנצח ואני לא אשאר לבד לנצח, בסוף אמצא גלגל הצלה. "בסוף" זו תקופת זמן לא מבטיחה במיוחד, אך היא אופטימית. ולכן לא נשאר לי דבר מלבד להיאחז בה.

 

♣Give Me Everything/Pitbull ft. Ne-Yo♣

הא, וסליחה שהזנחתי.

אוהבת המון 

 CYA