אני חוששת שאני על סף התמוטטות עצבים אומשו. DUNNO FOR SURE

אחח, כואב לי. פשוט כואב לי, יו נואו? מעין הרגשה כזאת, כאילו מישהו דורך על ריאות שלך ולא יורד משם, וכל נשימה שלך טיפטיפה כואבת ומרגישה כבדה, וגם הלב שלך טיפה כואב, פיזית. ואתה מרגיש קצת חולשה בידיים. סוג הכאב הזה

אני באמת לא קולטת כבר שומדבר מהחודשים האחרונים - הכל כל כך מעורפל ומתסכל. אחח אני לא יודעת מאיפה להתחיל אפילו. מרגיש כאילו יש לי הרבה מה לכתוב. נשימות עמוקות. קשה לי להיות פגיעה כרגע, גם אם זה רק בכתב. בלע

אני במצב די רע, בחודשים האחרונים. המצב הכללי בזמן האחרון ממש ממש גרוע, באמת. אממ.. בא לי לשפוך הכל, אבל זה מוזר שאין ממה להתחיל בדיוק. אני אתאר את מצב ההווה ואז את איך שהגעתי לזה, אני משערת.

זה קשה.

אני ריקה, ומעט לבד בתחושה, וזה מרגיש כאילו אין לי שום דרך אחרת. יש מולי קיר ואחד משמאלי ואחד מימיני והכל מעומעם כזה, ואני יושבת מול הקיר ואין לי שום אפשרות להמשיך הלאה, ואין לי שום אפשרות לחזור אחורה, ואין לי שום אפשרות לעשות שום דבר בשביל לצאת מהדבר הזה. אז אני תקועה באותו מקום, במעין גיהנום קטן ופרטי משלי.

אני לא יכולה לשנות כלום במה שקרה, מצד אחד, ומצד שני אני לא יכולה גם להתאבד. זה ממש מבאס שהדרך היציאה היחידה שלי מהחרא הזה גם חסומה. ובאמאשלכם בלי תגובות של "מה את חושבת לעצמך????!!!!11אחדאחד" חשבתי על הדברים האלה כבר ברצינות ואין לי אפשרות לבצע אותם בגלל שיש אנשים שאני לא יכולה לעשות להם את זה, אני מבינה את זה. אבל הכל כול כך נוראי, פאק. פשוט כול כך נוראי.

זה הגיע לנקודה שבה יש ימים שלמים שאני בקונפליקט פנימי, מנסה לשכנע את עצמי שזה לא ישנה כשהכל יסתיים, אבל תמיד אני גורמת לעצמי להמנע מזה. זה הגיע לנקודה שיש לי התפרצויות בכי. ומהבכי ה.. בכי הזה, יו נואו? שנמשך 20 דקות ובסוף העיניים ממש נפוחות, שאתה ממש מייבב. ולפעמים יש לי התפרצויות צחוק קטנות. אני באמת משתגעת לאט לאט מהכל. באמאשלי

הפסקתי כמעט ללכת לבצפר. שנה אחרונה - תלמידה של ממוצע 90, ועכשיו אני דופקת את הכל כמו מפגרת. אבל אני לא מסוגלת ללכת לשם. אני אחזור לנושא הזה

אני אסכם את כל מה שקרה הכי בהתחלה בכמה משפטים. בגן היתה לי גננת שלא אהבה אותי מהיותי כזאת שלא נולדה בארץ, היא לא נתנה לי לאכול לפעמים וצעקה עליי סתם ככה ולמשל, הפעם שאני הכי זוכרת, העמידה אותי בפורים סתם ככה בפינה והכריחה אותי לא להביט בהופעה שהיתה בגן אומשו. אז זה היה דבר א' שדפק לי קצת תקטע עם אנשים, ואז היה לי חרא יסודי עם ילדים שכל הזמן הרביצו לכולם והמורים לא עשו עם זה כלום - פעם אחת שזכורה לי זה ש3 ילדים הרביצו לי בבת אחת והמורה לא עשתה עם זה כלום. אז זה גרם לי להסגר בפני אנשים בבית הספר - עשיתי מעין חוצץ בין חיי בית הספר לבין החיים אחרי בית הספר. שם הייתי מאד שקטה ואחרי זה הייתי ילדה שמחה עם חברים והכל. מה שגרם לי בעצם.. נורא לפחד מבית הספר ולהיות נורא סגורה שם, אפשר להגיד. ואז עברנו דירה והכיתה החדשה שלי היתה סבבה, אבל בגלל שהייתי FUCKED UP כבר לפני, היו לי בעיות גם פה. הייתי נורא שקטה והיו לי כבר חברים אחרים במחשב וכאלה. והכיתה הזאת עשתה לי גם בעיות, כל מיני, בגלל שאני אתאיסטית. ואז עברתי שוב בצפר (הייתי בהרבה כאלה) ושם, אני לא אכנס לפרטים, אבל עשו עליי חרם.. מהיותי אתטיסטית. לא שבכללי התחברתי עם אנשים כי גם ככה הייתי די סגורה, כפי שסגרנו על זה כבר. באותו הזמן בחוצץ השני (זוכרים? שני חוצצים?) אז היה לי חבר שהוא היה EMOTIVE ABUSER אבל די הבאתי את זה על עצמי, וכשהיה לי תשכל להפרד ממנו הייתי שבר כלי, ואממ. ברגע שהתחיל החרם עליי זה התחיל את התקופה הכי רעה בחיים שלי, אפשר להגיד. ואז בחוצץ השני, לא בית הספר, היה לי עוד בנאדם בחיים שהיה באותה תקופה הBFF שלי, והייתי די תלויה בו. הוא היה הדבר היחיד שקמתי בשבילו בבוקר, אפשר להגיד. לא היה לי אף אחד אחר. ולאחר מכן הבן אדם הזה תקע לי סכין בגב, אני לא רוצה להכנס לפרטים. זה שבר אותי, בלהבלהבלה, ניסיתי לעשות לעצמי משהו, לא הלך, החוצצים נשברו כי איבדתי את האמון שלי בבני אדם, טרהלהלה, ואז נהייתי בנאדם סגור לכולם (במקום רק בבית הספר) ושנאתי את כולם וכאלה. זו היתה תקופה נוראית. לא נתתי לאף אחד להתקרב אליי.

באמאשלי הייתי בנאדם ממש אדיש וממש ממש ממש ממש מגעיל ונוראי ובלע. היה לי ממש רע. ואז עברתי שוב בצפר, וזו היתה פשוט.. שנת ההתבודדות שלי. שנה שלמה ישבתי לבד, כשמישהו רצה לשבת לידי (חחח אני מופתעת שהיו כאלה, בהתחשב בהתנהגות שלי) ממש הבעתי מחאה - והייתי נורא עצמאית, כשאני חושבת על זה. ואז עברתי שוב בית ספר (כן, שקט.) ובשביל להתקבל לבית הספר הזה הייתי צריכה לעשות כל כך הרבה דברים, וואי. הייתי צריכה לנסוע לחמש אלף עיריות ולמשרד החינוך אומשו ולצעוק על אנשים (לבד, הורים לא יודעים עברית) וכל זה בגלל שאני מעיר אחרת. (כי אני משכונת.. יחסית ענייה, +-, ומה לעשות, השכונה היותר יקרה ההיא מביטה בנו בעין עקומה ויודעת שהחינוך פה בזבל אז למה להכניס את הזבל אלינו לבתי הספר?) ובבית הספר הזה הייתי יחסית מאושרת. השנה הראשונה היתה השנה הכי מאושרת בחיים שלי, נראלי.

התחברתי אל כולם (עד כמה שהייתי מסוגלת להתחבר לאנשים באותה תקופה, שזה לא הרבה) והרגשתי בכיתה על רמה (זו היתה כיתת לימוד מיוחדת) ופשוט.. הייתי מאושרת. אבל אז, היו לי 2 חברות, כן? עיקריות. כשבאתי לכיתה (באיחור של שבוע כי לא נתנו לי ללמוד שם בהתחלה וכאלה) שתיהן היו לבד, ואני התחברתי עם שתיהן ונהיינו חבורה. אחרי יותר מחצי שנה פתאום הן התחילו לבלות שתיהן בלעדיי. זה היה בשבילי שוק, ורק אחריי שנתיים התברר לי שהסיבה שהן התרחקו ממני היה בגלל איזה זונה שלישית שלא אהבה אותי והיתה הBFF של אחת מהן והיא הסיטה אותה נגדי והשניה זרמה אחריה. אני באמת לא מבינה בני אדם. ם_ם

וזה ממש.. ממש ממש ממש ממש פגע בי. ממש. אלוהים יודע כמה זה פגע בי, הרגשתי נבגדת ולבד ושכל מה שבניתי נהרס. אחרי כל כך הרבה שנים שלא הרגשתי בסדר ליד אנשים הרגשתי בסדר, והם שוברים את זה? בלעחס. עברתי כיתה. (גם כי חשבתי שאני לא מתאימה לכיתת לימוד מיוחדת, מה שהיה מפגר מצידי בהתחשב בממוצע שלי) הכל הדרדר. היה לי עוד חבר, היינו ביחד שנה וחצי, הכל היה סבבה ביחד רק שלא נתתי לו להתקרב אליי כי.. דפוקה רגשית, סיכמנו את זה כבר. ואז, יא', התחלתי ללכת ליועצת. שכנעו אותי.

נפתחתי אצלה, הכל כל כך השתנה. יו נואו? הייתי כול כך זקוקה לבן אדם הזה שיקשיב לכל מה שעבר עליי ויביע תמיכה. חודשים עוברים, אני הופכת לבנאדם ממש אחר - באמאשלי, אם הייתם רואים אותי אז ואותי עכשיו לא הייתם מזהים אותי. היא אפילו אמרה שזה נדיר לראות כזאת התקדמות בכל כך קצת זמן - היא אמרה שהגעתי אליה בשלה, שכל הדברים האלה היו אצלי כול כך זמן שחיכיתי למישהו לספר לו את כל זה.

ואז הכל התפוצץ לי בפרצוף - היו לי שישה חברים הכי טובים באותה תקופה ועוד חבר שחשב שאני הכל בשבילו (ההוא שהיינו ביחד שנה וחצי)

אבל הקשרים בינינו לא היו טובים. כמה מהם היו תלויים בי - וציפו כל הזמן לתמיכה שלי. אפשר להגיד שאני כל הזמן הייתי שם בשבילם והם אף פעם לא שם בשבילי, לא יודעת איך להסביר את זה בשורה וחצי. אה כן וביינתים נפרדנו עם החבר. אוקיי אז

ברגע שהשתנתי, אף אחד מהם לא יכל להתמודד עם זה. והם באמת היו חברים הכי טובים, יו נואו? החשבתי אותם לכאלה.

זה היה די נוראי. עובר זמן, אני נהיית מדוכאת ולבד, מתרחקת מהם.הם לא מבינים מה קורה

עם 2 מהם יש לי ריב ביחד. הסיבה על הריב לא היתה הסיבה האמיתית שרבתי איתם, פשוט.. כל כך נשבר לי מההתנהגות שלהם. האדישות והאטימות למצב שלי. ואחד מהם היה החבר הכי טוב שהיה לי אי פעם, 5 שנים ירדו לזבל. אתם יודעים כמה קשה זה לאבד 2 חברים בבת אחת? כי ניתקנו את הקשר. וכל 4 החברים האחרים שלי היו אטומים למצב שלי, לכמה קשה זה היה. היה לי בלעחס להתמודד עם זה.

אז יש 4 חברים, כן? ואגב עם האקס ביליתי שנה וחצי בצורה דביקית, אז גם ככה התרחקתי מרובם.

אז עובר זמן, רע לי רע לי רע לי אבל סבבה, מתמודדים. מתחברת יותר לX ופחות לY.

זמן עובר. אה כן, אני רק אפרט עליהם. א' ב' ג' וד'. א' זו חברה סתומה רגשית, אין לה את זה פשוט. אין לה. היא מגעילה וחסרת רגישות ואנוכית, אבל היא כפרה. אני נהנת לדבר איתה על דברים לא עמוקים. ב' היא כפרה, אני מכירה אותה הרבה מאד זמן, אבל היא לא יכולה להגיע ממש לאינטימיות, ככה שקשה לדבר איתה על דברים עמוקים, אבל אני הכי קרובה אליה עכשיו ואני אוהבת אותה. ג' מטאטאת הכל מתחת לשטיח, אי אפשר לספר לה כלום. היא לא יודעת איך להתמודד עם הדברים האלה. אבל היא כפרה. באמת שהיא כפרה. ד' אי-אפשר לספר לו דברים כאלה, הוא דאגן, הוא מנסה לעזור, אבל הוא חושב יותר מידי על עצמו ומדבר על עצמו יותר מידי. מצפה שאני אהיה כל הזמן שם בשבילו ואתמוך בו כשהוא לא שם בשבילי אבל חי בשקר שהוא כן. רואים? אי אפשר באמת לספר לאנשים האלה שומדבר. אה וה' וו', אלה שניתקתי איתם את הקשר. אז ה' היה.. דפוק.. רגשית. מטאטא הכל מתחת לשטיח. באמאשלי. תלותי וחושב על עצמו וחסר אונים. אבל היו לנו שיחות מעניינות. ו' היה בעל חרדה חברתית (דפוקים מתחברים עם דפוקים, זה מה יש) אבל הוא היה היחיד שיכולתי לספר לו כמעט הכל והוא תמיד עזר לי ואהב אותי, הוא פשוט לא הצליח להבין אותי כשניתקנו את הקשר. אני עדיין מתגעגעת אליו, אבל לא לחרא שהוא גרם לי להרגיש בסוף הקשר שלנו. החודשים האחרונים היו בזבל.

אז, כפי שאתם מבינים, לא בדיוק היו לי חברים שאפשר לקרוא להם זהב. אבל הם היו החברים הכי טובים שלי, חלקם עדיין, ואני מאד אוהבת אותם. אבל הם לא יכלו לעזור לי

אז ביינתים, הייתי חברה טובה מאד של א', מאד. התחברנו ממש. נדבקנו אחת לשניה אפשר להגיד. אבל זה היה אהבה-שנאה כזה, לא יודעת להסביר את זה. היא גם אחת מאלה שלא היתה רק במחשב (רק 2 אנשים מהשישה הללו הם אנשים שראיתי ביום יום)

ועם ב' התחלתי להתחבר שוב. מג' התרחקנו, אבל זה לא משנה כי אף פעם לא היינו כאלה קרובות בקטע הזה.

אני עוברת כיתה, לא בקשר עם אף אחד מהם ממש, אני חוזרת כיתה. עוברים 4 חודשים בערך שמדרדרים לי את הנשמה. זו היתה טעות, אבל טעות חכמה לפי היועצת. זה סיפור שלם. בלבלתי בטח - אז ככה, נפרדת מהאקס. קשה לי מאד כי היינו תלויים אחד בשני. כמה חודשים קפואים. עוברת כיתה. עוברים כמה חודשים שאני בבידוד חברתי אפשר להגיד, מחליטים להחזיר אותי כיתה. בזמן הזה חזרתי לאקס פעם אחת והוא התנקם בי על זה שנפרדתי ממנו (הנה לכם אהבה, גבירותיי ורבותיי) ועל פיו "אני מצטער, הדבר הראשון שאני זוכר זה אותנו מתנשקים והדבר השני אותך בכיתה ריקה בוכה" פףפףפף OH C'EST LA VIE. אבל סבב. מתרחקת מכולם ומתחברת רק עם א'. זמן עובר. א' בפתאומיות, יום אחד, מתרחקת ממני דרסטית. אנלא בטוחה עדיין אם זה בעיות אצלה או אצלי או אני או לא יודעת. אבל היא התרחקה. וזה השפיע עליי מאד כי היא היתה הבנאדם האחרון שהחזיק אותי שפוייה, אז נשאר ב', ג', ד'. נוציא את ג' מהמשוואה כי היא אף פעם לא היתה שם באמת. ג' וד'.

ד' משתגע ואנחנו מנתקים את הקשר, וזה כשהוא קורא לי בשמות כמו ה' וגם ו' (בטח מה זה בלבלתי את כולם, אבל אני גם מבולבלת. אני אסביר הכל בהמשך) היה מכוער. אז אני מאבדת 4 חברים הכי טובים בכמה חודשים.

וכל זה כי התחלתי להיות בן אדם נורמלי יותר.

"למה אז את כול כך מדוכאת? מה הביא בדיוק להדרדרות הנפשית הזאת, אני לא מבין?"

אוקיי. כל החרא שעבר עליי? התחלתי להתגבר על כל זה סוף סוף. התחלתי להרגיש כמו בן אדם, אתם יודעים? לבטוח באנשים. אתם יודעים כמה זה קשה לי? שיחה רגילה עם בן אדם? אנלא מסוגלת לנהל. אני מפחדת מזה. אני מפחדת מאנשים ולדבר איתם, מכירים את זה שאתם מדברים עם מישהו ואתם ממש נהנים והזמן חולף ואתם לא מרגישים את זה? ואתם נהנים? ואין לכם שום חרדה, סתם שיחה קטנה ורגילה? סתם, שיחת, חולין, בבית הספר למשל? לא הייתי מסוגלת לנהל את זה. לא היה לי את זה בחיים. אבל חסמתי את זה.זה היה לפני השינוי עם היועצת. הייתי במצב בלע.

ואז, פתאום, יום אחד, אני מתחילה להוריד את כל ההגנות שלי, החומות האלה, מראה את הצד הרך והממש פגיע שלי לאנשים. מוכנה, כמהה - לקשר אנושי, אבל מה? זין בעין. אני והחבר נפרדנו בעת התהליך של אני יוצאת מהקליפה. ואז, אומרים, טוב את פותחת דף חדש? יאללה כיתה חדשה. אבל זה לא הולך ככה. בכיתה החדשה אני מבלה 4 חודשים בבידוד כי אף אחד לא ממש מנסה לדבר איתי - וכשאני מנסה לא כול כך שמים עליי. אני לא רוצה לדבר על זה. מחזירים אותי לכיתה הישנה. בו בזמן כל החברים הכי טובים שלי - אני מנסה בכל הכוח TO REACH TO THEM, שיראו את השינוי שלי, שינסו להבין, אבל הם אטומים לזה. הם לא רואים. אני מנסה ומנסה ומנסה ומנסה והם רק פוגעים ופוגעים ומתעלמים ודורשים, ואני אומרת להם, ואומרת, ולא אומרת, וכל פעם הדלת נסגרת בפנים שלי. אין לי כבר מה להגיד להם, זה הופך לוויכוחים, זה הופך לנקודה שאני בוכה והם רואים שאני בוכה ולא עושים כלום. זה מגיע לנקודה שאני מנתקת איתם את הקשר והם כועסים על זה ומתחילים לקרוא לי בשמות  - כאלה שאני בחיים לא אסלח להם עליהם. כאלה ש.. אלוהים ישמור, לפני כמה שיחות אמרת לי כמה אני עוזרת לך בחיים, ועכשיו אתה שם לי זין בעין ומתכחש מכל זה? וככה כל אחד מהם.

זה כול כך כאב. עד שנשארתי לבד עם כמה אנשים, 1 שאני בקשר איתה ו2 אחרות שאני בככה ככה קשר איתן.

והיה קטע שאני והאקס חזרנו והוא פגע בי, וזה היה אחרי שהייתי מוכנה לקשר נורמלי ובריא.

וכל זה, כל ניתוק קשר, דרדר אותי יותר ויותר. וכל כך קשה לי היה לבוא לבית הספר, ועדיין. אני באה רק יום אחד בשבוע בלחץ, וכל פעם שאני בבית הספר מתחילים לי התקפי חרדה ומה לא - ואף אחד לא שם לב, זה הורג אותי. אף אחד לא שם לב.

אני יושבת בכיתה, כשמכל צד שלי יש את החברות שהן ככה ככה, על סף בכי - והן לא רואות. המורים לא רואים. אני בוכה כמעט כל פעם שאני באה לשם, ואף אחד לא רואה. היועצת עוזרת לי להשאיר את הראש מעל המים, אבל אין הרבה מה שהיא יכולה לעשות.

והחרדה הזאת, הלחץ - מכל הלימודים שאני מפספסת, זה הורג אותי. אני שונאת את עצמי על זה. ואני לא בן אדם ששונא את עצמו - אף פעם לא שנאתי את עצמי, והנה - אני מתעבת את מי שאני בהווה. יש לי כול כך הרבה עבודות ומבחנים ואני לא מסוגלת לעשות אותם.

פשוט לא מסוגלת.

וזה מעגל אינסופי, אני מתעבת את זה. אני רוצה לעשות את זה, משהו - אבל לא מסוגלת. פשוט לא. פשוט פאקינג לא. כל כך רע לי. אני יושבת ומתבכיינת פה על זה שרע לי במקום אשכרה לעשות משהו עם עצמי - אני שונאת את עצמי. אלוהים.

אני שונאת את עצמי.

לפני שבוע בערך החלטתי שאני אעשה עם עצמי משהו - לא משהו חיובי. חחחח או שבועיים, וואו, הזמן עף.

האקס שלי מנע ממני, בפוקס - שלח לי אסמס, בלי קשר לעולם. אז עכשיו הוא מדבר איתי מידי פעם וכל שיחה זה כמו שריטה על הלב בגלל מה שהוא עשה.

פאק, אני כותבת כבר כל כך הרבה זמן שאיבדתי את עצמי.

אז המצב הכללי עכשיו? אני לא יודעת, הכל בזבל, (חחחח נשמע כמו פוסט טיפוסי בישראבלוג, אני מרגישה עצובה) אבל יודעים מה, זיבי. אני ארשום את זה איך שזה. אני מרגישה לבד. בזבל. אין לי כמעט אף אחד. אין לי תמיכה משומקום, אני לא מסוגלת להמשיך יותר עם כלום, אין לי מושג איך אני ממשיכה הכל. אני נראת כמו יצור קטן ומעורר רחמים מהצד, ואני כועסת על הכל.

אני מרגישה מפגרת על זה שחשבתי שאני יכולה להשתנות שיכולים להיות לי חברים - גאד זה משפט עצוב. אני עושה הכל בשביל לא לחשוב כלום, אני מוצאת את עצמי רואה סדרות מפגרות רק בשביל לא לחשוב כלום.

ולפעמים אני מוצאת את עצמי עומדת במקום ולא יודעת, באמת שלא יודעת, לאן להמשיך. הכל כל כך תקוע.

אני בוכה מכל כך הרבה דברים בזמן האחרון - הכל שם אותי על סף.

ויש לי הרגשה שעדיין לאף אחד אין מושג למה אני במצב הזה כי לא הסברתי את זה כמו שצריך.

גאד. אולי מחר אני אסביר את זה טוב יותר, שפכתי פה לפחות חצי, וזה מרגיש לי טוב, ההרגשה שקשה לי לנשום עברה מעט.

העולם איבד את הקסם שלו - ופעם כול כך אהבתי אותו.

ביוש.

גאד הפוסט הזה מרגיש לי כמו טעות איומה.