ילדה, את כל כך יפה, כל כך עוד תמימה,
כשנפגשנו באמת, באמת רציתי אותך,
אך גם אם באמת יכולתי להיות שלך,
זה מעולם לא היה עובד,

הרגשות שהרגשתי בעבר, היו בשבילי מתנה, הם היו בשבילי החוויה הכי קשה,

שחוויתי, אל תשווי רגשות למקרים, זהו לא משנה מה חוויתי, זה משנה מה הרגשתי.

הרגשות שהרגשתי בעבר, גבוהים מכל הנחת, השלווה, טוב הלב שהענקת לי,
אך הרגשות שפצעו אותי בעבר, מנפצים כל חלון לחוות שנית, אהבה.

את חווית כל כך הרבה, לאבד את הילדות בגיל צעיר זה מתנה,
קולך הבוגר מעיד על כך שאת עדיין צעירה.

אני עדיין כלב אבוד, חולם על אהבה אבודה, אהבה שכבר מזמן נפטרה,
הלכה לעולמה, עולמה הקטן ששוכן בתוכי, כאב עם נגיעות קטנות,
ככל שקטנות,
דופקות בדלת חדריי ליבי חזק יותר,
ככול שדופקות, יותר חונקות.
אני עדיין מחכה..

עיניים של אוקיינוס כחול, עם ספינות מתות וסיפורים עצובים,
אוקיינוס של שמיים ריקים, אפורים, מלאי עננים.
ספרים מתים, שאותה מחברים.

קוצים, בתוכי עצבים נופלים,
פסלים, ללא מושג איך לבטא את רגשותיי הכואבים.

מת,לאט, הכל נשבר,
אין לי שום דבר,
אני עוד לא חופשי, הכל משתנה,
הפחד מהמילים, כואבות יותר מהפחד מהצללים, של האנשים, של הצדדים,
של מציאות החיים.

חציתי אוקיינוס שלם בשביל להיות ראוי,
הקשבתי לסיפורים העצובים, וקראתי את הספרים המתים,

חיפשתי את ההשראה בחורף וכתבתי אותה כמו שאת עשית,
אך מעולם לא קיבלתי הזדמנות לספוג את האישיות,

את המילים שהיו עושות אותך שלי,
לידי,בשבילי,כחברת נפשי,
כחלק מנשמתי,

מנשימתי.