כבר הרבה מאוד זמן שאני נאבקת עם זה.
נאבקת עם הזיכרון, מנסה לקבל את העובדה שזה עבר. נגמר.
אני שמחה שאני מי שאני היום.
אני שמחה שלמדתי מה"חוויה" ולקחתי אותה למקום מחזק שרק דוחף אותי קדימה.
שמחה שלא נעלמתי בתוך עצמי ורק פרצתי חזק יותר.
בזמן האחרון המחשבות והזכרונות עולים לי שוב.. הריח, הצמרמורת, הפחד, חוסר האונים.
אני מפחדת לפגוע בעצמי ~שוב~
אני מאבדת את עצמי. ואני מפחדת
אני צריכה מישהו כל מישהו. פשוט לדבר ולהוציא את זה אבל אני פשוט לא יכולה להפיל כזה דבר על מישהו.
אני צריכה את אור. היא באמת מבינה אותי... עוד אז היא זו שחיזקה אותי בהכל
לפני כמה ימים נזכרתי בפוסט שהיא כתבה עליי בבלוג שלה:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=573183&year=2010&month=3
אז היה אמור להיות לנו קטע.. סטוץ כזה. קטע טוב :)
אבל היא פחדה עליי.. פחדה לפגוע בי, כל מה שאני זוכרת מאותה תקופה זה ששום דבר כבר לא יכול לפגוע בי.
מצד אחד ניסיתי להוכיח שאני בסדר, קטן עליי כזה דבר. מצד שני הייתי שבורה מידי כדי להצליח לשקר לעצמי.
אני עדיין חולמת עליו לפעמים, מרגישה את המגע של היד שלו מתחכחת על הבגדים שלי, מרגישה את האצבעות שלו פותחות כפתור, היד שלו עדיין מתחכחת בי הפעם כבר לא מעל הבגדים.
היד השנייה שלו נעוצה כלכך חזק בירך שלי, שאני לא אוכל לזוז. מידי פעם מגניב לחישה "את אוהבת את זה? את נהנית?" בלי באמת לצפות לתשובה. כשאני אומרת לא האחיזה מתחזקת.
ידיד שלי נכנס לחדר ורואה בעיניים שלי שקרה משהו רע, קורא לי לבוא איתו החוצה אבל ההוא מחזיק אותי אפילו יותר חזק.
ידיד שלי תפס את היד שלי ומשך אותי אל מחוץ לחדר
הוא כבר הבין מה קרה... נכנס חזרה לחדר ודופק בבחור מכות רצח בזמן שמישהו אחר מתקשר למשטרה
הרגע הזה מרגיש לי היום כמו שהוא הרגיש כשהוא קרה.
אני לא מצליחה להתנער מזה. אני שונאת את זה ><
מה כבר ילדה בת 15 יכולה לעשות במצב כזה? במיוחד כשבמשטרה אומרים לה שאין מספיק ראיות כדי להגיש נגדו תלונה "זה המילה שלך מול המילה שלו, את בחיים לא תזכי אם תלכי לבית משפט"
ולחשוב שאני עכשיו בגיל שהוא היה אז... איך אדם בגילי יכול לעשות משהו שפל בצורה נוראית כזו?
אני לא מוכנה לפגוע בעצמי. אני חזקה מזה.
ועכשיו פשוט לנשום, לנשום ולעבור הלאה.
אני כלכך צריכה פשוט מישהו לדבר איתו על זה
https://www.youtube.com/watch?v=SFGvmrJ5rjM
בבלוג זה
בכל הבלוגים
