חלק קטן מהקטעים על הריקוד והחיים של הדמות הראשי מבוססים עלי.
השם של הסיפור יהיה 'ציידי החצות', ודבר ראשון-
הכי הכי חשוב לי להדגיש: קרדיט ענק לחברה שלי יעל,
שהמציאה את ציידי החצות, אבל אף פעם לא גומרת סיפור כמו שצריך,
אז גנבתי לה אותם 3:
זה בסדר יעלי? כי אני יכולה לא לכתוב אם בא לך.
בכל מקרה, הנה הפרק הראשון של הסיפור.
יש בהתחלה קטע קצת ארוך על ריקוד, אבל זאת רק פתיחה כזו.
אגב- את השיר הוספתי כי הוא גם שיר דרמטי כזה,
וגם כי אני מתה עליו ^^
פרק א': הילדה ההיא
למרות שקייטלין ניסתה, היא לא הצליחה להתרכז בשיעור. דעתה הייתה נתונה במשהו אחר לגמרי, ודיבור המורה ריחף מעל ראשה כאילו לא נשמע בכלל, עד שהיא פנתה אליה.
"מיס אוול, תוכלי לחזור על מה שאמרתי הרגע?" הטיחה בה גברת קוטר הקשוחה.
קייטלין החלה לגמגם, "אני מצטערת... אני לא..."
"את לא מה?" שאלה גברת קוטר בקול חסר סבלנות.
קייטלין השפילה את ראשה ולחשה בקול חנוק מיובש, "לא הקשבתי".
גברת קוטר נעצה בה מבט אכזרי. "בנות!" היא קראה בקול, כך שכל שש- עשרה הבנות בסטודיו שמעו היטב, "המבחן שלכן בעוד שלושה שבועות, ואתן מצפות שלא תקשיבו ותצליחו בו?"
מילמולי הסכמה נשמעו מכל אחת מהבנות, מלבד קייטלין, שהחניקה את דמעותיה. היא שנאה שגברת קוטר נוזפת בה, ובמיוחד בשיעור פוינט. קייטלין למדה בלט כבר עשר שנים, מגיל ארבע, ועדיין לא הצליחה לעלות על אצבעותיה כמו שאר הבנות בקבוצתה, שלא העזו, בדיוק כמוה, לציין שהכאב נורא. כשבדקה, היא גילתה שהנעליים קטנות עליה בשתי מידות. כשזה מגיע לנעלי פוינט- חצי מידה יכולה להכאיב מאוד, ושתי מידות בוודאי. היא לא אמרה כלום, כי ידעה שגברת קוטר תקרא לה מפונקת ותצעק עליה מול כל הכיתה.
"ובכן, תרגיל הבא" קראה גברת קוטר.
"את תהיה בסדר," לחש קול בראשה של קייטלין, והיא הנהנה והסתובבה לעבר הבאר.
"תכניסי את הבטן, קייטלין".
קייטלין החזיקה בכוח את בטנה, מרגישה את הדקירות ברגליה ומרגישה איך היא מתחילה לאבד בהן תחושה מרוב כאב.
"אל תשימי משקל על העקבים," שמעה לפתע קול לידה. היא כיווצה את פיה בכאב והעבירה את המשקל בעדינות. מיס קוטר נעצה בה מבט והמשיכה לילדה הבאה. קייטלין ניסתה להתעלם מהכאב, מעמידה פנים שהכל בסדר. הרי הילדה ההיא צופה בה. היא תמיד צופה.
השיעור המשיך עוד מספר דקות, עד שקייטלין הרגישה שהיא מתעלפת מכל כאב. חצי מהמחשבות שלה אמרו לה להוריד את הנעליים ולהפסיק, אבל החצי השני צעק עליה 'פחדנית! אלו סך הכל נעליים! למה מה הן יעשו לך?' והיא הקשיבה לקול השני. התרגיל נמשך ונמשך, והכאב רק דקר את רגליה של קייטלין שוב ושוב. לבסוף נגמרה המוזיקה, ואיתה השיעור.
"שיעור הבא, נוכחות מלאה! תודיעו לג'ני וטוני שיגיעו סופסוף!" קראה בכעס גברת קוטר, "ואני לא רוצה לראות את אף אחת מכן מפסיקה באמצע תרגיל!"
היא נעצה מבט רב משמעות בילדה בשם ג'וליה, שעיניה נצצו מדמעות, והיא מיהרה לרוץ לשירותים, כדי שגברת קוטר לא תראה את דמעותיה. שתי בנות מיהרו אחריה כשמבטים דאגניים נסוכים על פניהן. קייטלין הורידה את נעליה בעדינות, נאנקת כשראתה את הסימנים שהשאירו על רגליה.
"אאוץ'," אמרה הילדה שבראשה, והיא השיבה לה במלמול, "את לא יודעת כמה".
היא מיהרה להחליף בגדים ולצאת מהבניין, כי המבטים שננעצו בה התחילו לעצבן אותה, ומיהרה לתחנת האוטובוס. מרגע שיצאה אל אוויר הלילה הקר נדדו מחשבותיה אל הילדה ההיא, כמו שקרה בכל פעם שהייתה לבדה.
בזמנה החופשי אהבה קייטלין לשרבט ציורים ולהמציא לה אנשים אחרים, יצורים וסיפורים. מכיוון שלא הייתה מוכשרת בכתיבת סיפורים או בציור, שמרה תמיד את הדברים האלו במחשבותיה בלבד, אך הם היו תמיד משעשעים אותה כשהייתה משועממת, והיא הייתה טווה בראשה אגדות ומספרת אותן לעצמה.
את הילדה ההיא היא גילתה בנסיעה ארוכה במיוחד ברכבת, לבדה, בדרך לבית של סבתה. קייטלין ישבה לבדה במושב של שלושה ושירבטה בהיסח הדעת ציור מוזר.היא בקושי הסתכלה על הציור עצמו, וכשסוף- סוף הקדישה לו קצת צומת לב. הציור היה אמיתי מידי. זאת הייתה ילדה בעלת פנים רזים מאוד ושיער שחור גזור קצת מתחת לכתפיים. עיניה היו גדולות יחסית, וקייטלין ידעה משום- מה שהן ירוקות במציאות. היא הסתכלה עליה במשך כמה שניות. במוחה מיד התחיל להטוות סיפור. שם הילדה היה ליטוניה, אבל כולם קראו לה ליט, מכיוון שהיא שנאה את השם הזה. ליט לא הלכה לבית הספר מעולם, וגם מעולם לא הייתה בחברת בני אדם מבלבד השבט שלה. אבל הם לא היו בני אדם באמת.
מאז הפכה ליט לדמות החביבה על קייטלין. היא חיברה סיפורים בראשה על ההרפתקאות שלה, ועל הבריחה שלה עם משפחתה מבני האדם והמפלצות שרדפו אותם. קייטלין גרמה לעצמה להאמין שהסיפורים אמיתיים, ושליט באמת קיימת. היא ישבה במשך שעות מול פיסות נייר, מנסה לחזור על הקסם וליצור ציור נוסף של ליט, אבל ללא הצלחה. קייטלין מעולם לא הייתה מוכשרת בציור.
הן היו מדברות במשך שעות, כשקייטלין רואה בראשה את ליט הנשענת על העץ ולוחשת לה. ליט תמיד הייתה מרותקת מסיפורי היום- יום של קייטלין, לעומת סיפוריה של ליט, אשר דווקא הפחידו את קייטלין, אף על פי שהמציאה את היצורים האכזריים הללו בעצמה. הם היו פראיים, ללא מעצורים, אבל כמובן שאך ורק בשעה מסוימת, בשעה חצות. בשעות אחרות כוחותיהם לא היו פועלים, ולכן הם היו חלשים מבני אדם. ציידי החצות היו ההמצאה האהובה על קייטלין, והיא לא הפסיקה להמציא עליהם עוד ועוד אגדות.
אבל דבר אחד היא לא ידעה, והוא שבצד השני של העיר, בחורשה קטנה עם עצים צפופים וגבוהים, שהיו מושלמים כמקום מסתור, חייהמשפחה במרדף. הם היו חמישה- אבא, אמא, נער בגיל העשרה המאוחר, ילדה קטנה, ונערה בת חמש עשרה. הנערה הייתה רזה מאוד ובעלת גוון עור מעט ירקרק, כיאה לבני השבט שלה. היא הייתה חיוורת עם עיניים ירוקות, כהות וגדולות, ואוזניה היו מעט ארוכות ומחודדות, כמו של אלפית.
שמה של הנערה היה ליטוניה, או בקיצור- ליט.
טוב, אז אני יודעת שזה לא טוב במיוחד, וקצת חופר, אבל ככה אני כותבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
