"באותה קלות כמו שהמפתח הנכון פותח את בריחי המנעול, פיותיהם התחברו, חזק, ושיניו הגדולות של ג'ק פוצעות, כובעו נופל ארצה, הזיפים שורטים, הרוק הרטוב נקווה, והדלת נפתחת ואלמה מביטה בהם כמה שניות, בכתפיים המתאמצות של אניס וסוגרת שוב את הדלת ועדיין הם אחוזים, מצמידים חזה וחלציים וירך ורגל זה לזה, דורכים זה לזה על אצבעות הרגליים עד שהתנתקו כדי לנשום, ואניס, לא טוב במיוחד בכינויי חיבה, אמר לו מה שהוא אומר לסוסיו ולבנותיו: מותק שלי."
לעזאזל עם זה, זה רק פאקינג סרט.
ככה אני אמורה לחשוב.
אבל זה לא רק סרט... זה יותר מזה. אני לא יודעת למה ואני לא יודעת איך לתאר את זה אבל זה הרבה יותר מרק סרט.
זה הסרט הראשון שאחרי יותר מפעמיים שאני רואה אותו עדיין משפיע עליי כל פעם מחדש בצורה כ"כ משמעותית.
הסרט הראשון והאחרון אני מתארת לעצמי שגורם לי לעשות עליו פוסט שאני אפילו לא בטוחה מה אני אמורה לכתוב עליו.
זה בדיוק מה שאני מרגישה וחושבת עכשיו. ממש לגמרי אותו הדבר. פשוט שהיא הצליחה לבטא את זה הרבה יותר ממה שאני אצליח אי פעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
