אני ממש מצטערת שלא באלי לדבר על שטויות כמו "וואו כמה זמן לא הייתי פה!!!1" וכאלה.
אני רוצה לדבר על זה שאני לבד.
אבל איך זה שאת לבד? יש מסביבך משפחה, חברים.. אפילו חבר! את לא יכולה להיות לבד...
טעות. (כן, תתמודדו עם שדיברתי לעצמי כרגע. זה קורה לאנשים הכי טובים)
אז נכון, יש לי משפחה. אבא שגר רחוק ממני בערך בשעה וגר עם מפלצת שקוראת לעצמה אישתו,
אמא שגילתה את עצמה מחדש והלכה לחפש את עצמה מי יודע איפה,
אחות שכל כך עסוקה שנראה לי שכבר לא ראיתי אותה יומיים,
ואח שמנסה לסיים את החודש.
אני לא שופטת אותם. הם בשלהם ואני בשלי וזה בסדר גמור. אבל לשאול אותי באמת, מה קורה איתי, למה אני נראת עצובה כל הזמן.
ושלא תבינו לא נכון הם כן שואלים ומתעניינים אבל זה כל כך בדרך אגב שאני אפילו לא טורחת לענות.
אז נעבור הלאה.
אז נכון, יש לי חברים. מדברים כל היום שהם עסוקים בלמחפש אהבה
והם תקועים כל כך בתחת של הקראש שלהם עד שהם בכלל לא שמים לב שהם מתרחקים מכל העולם כדי שהוא רק יעביר עליהם מבט וימשיך.
הם כל כך פוחדים מכך שאדבר על הזוגיות שלי ועל הקשיים שלי עד שזה ידוע שאין מצב להעלות את הנושא.
אז נכון, יש לי חבר. שעובר תקופה קשה מאוד. ובגללו אני פה. הוא החזיק אותי הרבה זמן.. לא הרגשתי איתו לבד לרגע, עד עכשיו.
אני לא מאשימה אותו חס וחלילה זה ברור שהוא צריך זמן עם עצמו. אבל בלעדיו... אני כלום.
בניגוד אלי, הוא לא מדבר כשהוא כועס או עצוב. הוא פשוט שותק.
אבל לא שותק שאתה יכול להסתכל ולנחם מרחוק. שותק שעם מקל הוא לא נותן לגעת. אין קירבה מילולית או פיזית. הוא לא נותן.
וזה כל כך מובן לי ואני אעשה כל דבר שיגרום לו טוב.
אבל החדר ריק וככה גם העולם שלי כרגע..
ואני מרגישה שאין.. פשוט אין ממי לשאוב נחמה...
וככה אני מוצאת את עצמי שוב בנקודה הזאת הריקה מאדם. לבד.
אני צריכה חיבוק :(
בבלוג זה
בכל הבלוגים
