Dear reader, there are people in the world who know no misery and woe. And they take comfort in cheerful films about twittering birds and giggling elves. There are people who know that there's always a mystery to be solved. And they take comfort in researching and writing down any important evidence. But this story is not about such people. This story is about the Baudelaires. And they are the sort of people who know that there's always something. Something to invent, something to read, something to bite, and something to do, to make a sanctuary, no matter how small. And for this reason, I am happy to say, the Baudelaires were very fortunate indeed

lemony snicket\ A Series of Unfortunate Events

אז אפשר לפתוח את סיפורינו בכמה פתיחות:

הסיפור על החלשים שהפכו לחזקים,או על החזקים שהפכו לחלשים.

הסיפור על אלו שיצאו למסע מרתק חוצה יבשות וחזרו בחיים,וגם על אלה שלא.

הסיפור על אלה שתקפו והשפילו,וגם על אלה שנפלו קורבנות.

הסיפור על הגיבור שהשיג את הנסיכה,והגיבורה שהשיגה את הנסיך.

או הסיפור על המספר שראה מהצד ואפילו על הסופר וישב וכתב.

אבל אני ,מה הסיפור שלי,מה הדבר שיהפוך אותי לאחד מההפכים ולדבר שמאפיין אותי אחרת מאחרים.

ומי יכתוב עלי את הסיפור שהמוזרות שלי היא בעצם כוח,עוצמה וסוג של שליטה ממכרת.

אז זה הפוסט הראשון שאני כותבת כאן,אחרי הרבה זמן שלא הייתי בישראבלוג.

הכינו שלי the childlike empress(הקיסרית הילדותית)מהסיפור שאינו נגמר.שהיא דמות שאני מעריצה מכיוון שפשוט לא ניתן לתאר אותה.היא בעלת כוח אין סופי ובגרות.למרות מראה החיצוני שמראה כי גילה צעיר,היא בת אלפי שנים ואפילו אין סוף,ואת כמות האחריות שמוטלת על כתפיה היא מבצעת בקפידה.למרות שהיא כל כך עדינה מבפנים היא צריכה להיות חזקה בשביל כולם.היא כמעט בלתי נראת כי צבעה לבן,אך גם את הלבן החיוור המועט היא מקרינה החוצה בגאווה.

ולמרות כל זה,עמוק בפנים היא עדיין ילדה,וזה מה שהיא תהייה אם תרצה ואם לא .

רק חבל שאנשים שוחכים זאת לעיתים.

ומעניין לחשוב שגם אני כזאת.עדיין ילדה מבפנים אך מבחוץ כבר צריכה לנשוא אחריות כבדה,רק לנסות שהיא לא תעקם לי את הגב.לפעמים זה כל כך קשה לעמוד בציפיוך של אנשים.ומה שאפילו יותר קשה זה לעמוד בציפיות של עצמך.

לפעמים אני פשוט רוצה לברוח מהמציאות,ללכת לעולם מושלם משלי שבו אני עוד יכולה להרגיש ילדה.ומוזר לחשוב שכשהייתי ילדה כחולת עיניים וחייכנית כל מה שרציתי היה להיות כבר גדולה.דווקא בתקופה שבה יכולתי לחיות באותו עולם מושלם,בלי שאנשים ישפטו אותך ושבו הכל מותר.בעולם שבו אפילו קופסת קרטון יכולה להפוך לטירת קסמים שבה אני הנסיכה.

מוזר לחשוב איך הדברים התהפכו.

עתה אין לי שום רצון ללכת לבית ספר וללמוד(מלבד ספרות,אנגלית והיסטוריה ...בכל זאת)כל מה שאני רוצה זה לעשות חיים.ואילו כשהייתי קטנה רציתי כבר ללכת ללמוד,את הכל,לאתגר את עצמי ולנסות דברים חדשים.

איך לא ידעתי אז להעריך את החברים שהיו חברי אמת,שהריבים הכי גדולים שלנו היו על הדברים הכי קטנים של החיים.והיום אתה רק יכול לקוות שאף אחד לא מרכל עליך מאחורי הגב(למרות שאתה מרכל בעצמך)ושיש לך לפחות חבר אחד אמיתי.

והתמימות נעלמה ואיתה גם הילדות,כמה עצוב.

"אנשים מבוגרים אינם זוכרים איך זה להיות ילד.

גם אם הם טוענים שכן.

הם כבר אינם יודעים זאת. האמן לי.

הם שכחו הכל.

כמה גדול נראה להם אז העולם.

כמה קשה היה להם לטפס על כיסא.

איך הייתה ההרגשה להסתכל תמיד למעלה?

שכחו.

הם כבר אינם יודעים זאת.

גם אתה תשכח.

לעתים המבוגרים מזכירים כמה יפה היה להיות ילד.

הם אפילו חולמים לחזור להיות שוב ילדים.

אבל על מה הם חלמו שהיו ילדים?

האם אתה יודע?

אני חושבת שהם חלמו להיות סוף סוף מבוגרים."

קורנליה פונקה\מלך הגנבים