סבתא שלי בת 74.
במשך שנתיים האשה הזאת גידלה אותי כשאמא שלי לא הייתה לצידי.
פעם החשבתי אותה בתור האשה הכי מעצבנת ביקום.
עכשיו אנחנו בסדר כזה.. יותר מסתדרות אבל ת'כלס? טיפה קשה למצוא נושאי שיחה.
אספנו אותה ואת דודה שלי (שבאה להתארח לשבועיים) מנתב"ג בשש בבוקר. תודה לקרציה שנסע איתנו ותרם את האוטו שלו למשימה.
מצחיק אותי שכל פעם כשהיא טסה בחזרה לרוסיה היא אומרת את המשפט הקבוע שלה "אני לא אחיה בשביל לבוא לעוד ביקור"
ואיך שהוא היא בכל זאת תמיד באה.
פעם הייתי ממש שונאת את הביקורים שלה. היא הייתה מעצבנת, כמו שומרת ראש כזה, כשאמא לא בבית אז היא שומרת עלינו.
אבל עכשיו זה כזה לא יודעת.. לחזור הביתה מבצפר עם אוכל חם במטבח..
כל הבגדים תמיד מכובסים, גם אם שמתי אותם בסל כביסה לפני שעתיים..
אשכרה יש מישהו שמתעניין איך היה היום שלך.
זה נחמד לחזור לבית כזה. יש תחושה של משפחה.
מצטערת, אבל אחותי ואמא שלי לפעמים לא מספיקות.
אלה הולכים להיות חודשיים ארוכים, אבל מה לעשות? ככה זה משפחה.
אוהבים אותם גם כשלא רוצים :)
***
הנושא החם :)
מזמן רציתי לכתוב משהו כזה, אבל אף פעם לא היה משהו מעניין.
ועכשיו, כשהבלוג היקר שלי חוגג 4 שנים, תופס תאוצה שוב ואוטוטו חוגג 10,000 כניסות, נפלתי על נושא מעולה.
פתחתי את הבלוג כשהייתי בקושי בת 13. ילדה רוסיה טיפוסית במרכז ראשון, על סף זנות או פריקיות.
אני בחרתי בפריקיות, וכמובן שבהתאם, פתחתי בלוג להציג כמה שהחיים שלי חרא וכמה כיף זה לעשן ולהסתובב בשקם.
פתחתי בלוג כי זה היה באופנה.
בהתחלה, הוא היה מעוצב בשחור ואדום, ואהבתי לעשות שאלונים מטומטמים שאף אחד לא באמת טרח לקרוא.
תמיד כתבתי כמה כיף היה לטייל בשקם עם החבר'ה המבוגרים יותר (שאחרי כמה שנים גיליתי שהם לא באמת שמו עליי, ורק כשהתבגרתי ונהייתי רצינית יותר הם התחילו לקחת אותי ברצינות) וכמה כיף היה להשתכר בפרדס מבירה וכמות מזערית של וודקה פרפקט.
כמובן שכל זה כבר לא קיים.
החברים האלה כרגע בצבא, וכשאני רואה אותם אנחנו יושבים ומעלים זכרונות, צוחקים על כמה טמטום עברנו במקום הזה.
כמובן שהכל היה נכתב בבלוג, ולא רק אצלי. כל החברים, גדולים או קטנים היו בישרא.
זה היה כמו הפייסבוק של היום, רק ששם אתה כותב סטטוס בסדר גודל של שני פוסטים.
הייתי כותבת על כמה שאמא שלי זונה ועל כמה שההוא חתיך, ולא הייתי רואה בזה שום דבר ילדותי או מטופש.
לפני כמה חודשים ישבתי וקראתי את כל החרא ששפכתי על המקלדת באותם שנים.
כמה טמטום. אני יושבת וקוראת את החיים מנוקדת מבט של ילדה בת 13 ולא מבינה מה הסתומה הזאת קשורה אליי.
ופתאום הבנתי כמה התבגרתי בשנים האחרונות.
היום אני כמעט בת 17, היה לי קשר רציני, הספקתי לעבוד, להשתכר, להזדיין ולצאת מגבולות קירות השיש האפור בשקם.
מצחיק שאני נמצאת בדיוק בגיל שבו החברים המבוגרים שלי היו מסתובבים איתי היום כשרק הכרנו.
בני ה20 ומשהו האלה, שאיתם אני יושבת כל סופ"ש בפאב זה או אחר, היו כמוני כשהם החליטו להתחבר לילדה בת 13.
קצת אירוני, כי אני שונאת ילדים יותר קטנים ממני. אני מרגישה לא בסדר אם אני אשב עם מישהו כזה.
לפני כמה ימים יצא לי לשבת עם זוג הדבילים האהובים עליי (איגור ודימ) והחברה של אחד מהם באה.
הוא עוד שלושה חודשים בן 20, והיא עדיין בת 15.
וזה היה מוזר.
הרגשתי כאילו היא לא קשורה כזה, כאילו 'תתבגרי תביני את הבדיחות שלנו'
ולא נעים לי לחשוב על מה אחרים חשבו עליי כשהייתי בת 13 והסתובבתי עם סיגריה ביד ואנשים בני 16-17..
אבל אני סוטה מהנושא..
פתחתי בלוג בשביל לקטר על החיים כי אז זה היה נחשב למגניב.
וכיום, אני עדיין מקטרת על החיים, אבל בנימה בוגרת יותר.
כיום, כולם בפייסבוק, בטוויטר או במייספייס, ויצא שאני היחידה שנשארה עם בלוג.
והתגעגעתי לכתוב פה.
הרבה טמטום היה מרוח על הדפים האלה, אבל היה כיף למרוח אותו.
אני אוהבת את הבלוג שלי 3>
הגיע הזמן ללכת לבצפר. הייתי אמורה להכין להיום עבודה אבל גם אותה שכחתי לעשות.
לא נורא, נבריז מהשיעור הזה..
המשך יום נעים לכולם ^^
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Blue Phoenix.