בנות יקרות,

איני אפילו יודעת כיצד לנסח את הפוסט הזה. משך שבועות רבים, די מאז הפוסט האחרון שהעליתי הייתי מצויה בתהליך של שקיעה, של התדרדרות במצבי הגופני והמנטאלי.

במסגרת חשבון נפש נוקב למדיי שערכתי ביני לבין עצמי (וכולנו כאן יודעות שאין טובות מאיתנו לשמש השופט, חבר המושבעים והתליין המבצע את גזר הדין של עצמנו), חשתי חוסר ערך מוחלט, אפסיות, חידלון טוטאלי.

משך שבועות הסתגרתי בתוך ביתי, התירוץ הנוח ביותר היה שאני לומדת ובאמת השקעתי את מעט האנרגיות שהיו לי בכתיבת עבודות, תרגום מאמרים, הדברים היחידים שבהם מצאתי נחמה כלשהי.

הובלתי את עצמי שוב לאותו מעגל המוכר לכולנו, יישום של כל אותן טכניקות המוכרות לכולנו לשם השגת תחושת שליטה ולו מזויפת על חיי. בתחילה ניסיתי להסתיר מהסובבים אותי את חומרת מצבי, ניסיתי להעמיד פנים שאני באמת מתעניינת במה שמתרחש בחייהם של חבריי ואפילו של בני ביתי ובתוכי חשתי פשוט ריקנות איומה. ההימנעות המודעת והלא מודעת ממזון, (תכלס האופן בו הרעבתי עצמי) בשילוב מפגשים יזומים למדיי עם האסלה כשאיש אינו בבית או אישי ישן, רק העמיקו את אותה ריקנות איומה.

הגעתי לאותן הנקודות שחלקכן מתארות הרצון פשוט לחדול, מחשבות אובדניות טורדניות במסגרתן אפילו שקלתי פשוט לפנות בעצמי לאשפוז כי חשתי שאני פשוט לא מסוגלת להמשיך עוד רגע אחד, לא רוצה להמשיך אפילו רגע אחד נוסף.

רציתי לכתוב כאן, להמשיך להפגין סוג כלשהו של נוכחות שכן אני רוצה להמשיך ולשמר את הקשר אתכן כאן, וללמוד מכן, אך חששתי שכל פוסט במידה ומישהו קורא את הדברים יהווה טריגר מחורבן למישהי המצויה במשבר ולא יכולתי לשאת את המחשבה כי בדבריי אני חלילה עלולה לפגוע בכן, אתן שבאמת באמת יקרות לי.

אין לי מושג מהיכן שאבתי את הכוחות לכתוב עבודות, לקחת את אימי לבתי חולים, לרופאים פרטיים, לנסות ולתפקד בבית, הכוחות שאנו משקיעות בלנסות להציג בפני העולם מצג שווא כאילו "הכל בסדר" ולשדר "עניינים כרגיל".

הכל בעצם החל מזה שלאחר שקיבלתי אישור סופי לקחת את מחקרי לתזה, הסתבר לי שאין לי בעצם את האמצעים הכלכליים להמשיך בלימודים. שכל הוויתורים והקורבנות של השנה האחרונה, כולל פיצול השנה, עבודה בעבודה סטודנטאלית איומה היו לשווא.

שם בעצם החלה הקריסה, כל מה שהגדרתי עצמי על פיו כאילו נעלם. כיום אני מנסה למצוא עבודה טובה יותר ואני נחושה יותר מתמיד להמשיך ללמוד, אך באותו הרגע חשתי שחיי קורסים.

זו הייתה הפעם הראשונה שלא משנה מה אימי או בן זוגי ניסו לומר לי, פשוט לא נקלט, לא מצאתי את הפניות הרגשית, בכלל להקשיב להם. וכן עליי להודות שלא היה לי את הכוח הפיזי והאנרגיות הדרושות לעבד שום מסר חושי. 

בינינו, כולנו יודעות מהם המחירים הבריאותיים שאנו משלמות כאשר אנו בתקופת סחרור, כאשר אנו מודעות היטב למעשינו, ואיננו מסוגלות פשוט להיחלץ מזה.

שוב הגעתי למצב שהיית שלד, והפעם זה הפחיד אפילו אותי. לא מצאתי נחמה אפילו בכל אותם מדדים שפעם בתקופה האומללה והמופרעת ביותר בתוך הפרעתי שלי, נהגתי להתגאות בהם, בולטות עצמות אגן היריכיים, עצמות הבריח- מדדי ההפרעה האישית והרי לכל אחת מאיתנו יש מדדים שכאלה.

הפעם פשוט התביישתי בעצמי שכן בנות אני מודעת לכל הנזקים המצטברים, אני יודעת ממקור ראשון מה אני מעוללת לעצמי, אני אפילו מרשה לעצמי להתריע בפניכן שלא להגיע אל המקומות שאליהם הגעתי, והנה פשוט הובלתי עצמי לשם שוב.

ידעתי בתוכי שאני הורגת עצמי אט אט... כן פשוטו כמשמעו שכן לי כמופרעת אכילה שכבר הצליחה להשתקם ולחיות חיים מלאים, בגיל 35 לא ייתכן שלא תהיה לי מודעות למה שאני עושה.

איני יודעת להסביר מדוע הפנייה הזאת אל המוכר כל כך ואל האפל כל כך.

הפעם אפילו תקופה ארוכה לא עניין אותי שאני מטילה את משפחתי לכל העניין, לא יכולתי לחשוב עליהם, הייתי נתונה באותו מעגל של רחמים עצמיים, דיכאון, הפרעה...

בשבועיים האחרונים הבנתי שזה לא יכול להימשך כך. אני לא יכולה לבגוד בעצמי בצורה שכזאת, אני לא יכולה לבגוד בכן, ואני לא יכולה לעשות זאת גם למשפחתי.

לא היה לי את האומץ להתאשפז- אין כאן מחלקה להפרעות אכילה לנשים בגילי וממש לא חשתי שאני מטורפת- נשמע מטורף בפני עצמו לא?, ידעתי שאני בסחרור, ידעתי שיצאתי מזה כבר פעמיים וידעתי שאני לא מוכנה להיות מולעטת בכדורים שכן אם אני לא אכיר בחומרת מצבי ולא אנסה להציל עצמי גם מיטב הרופאים לא יצליחו לסייע- לא יודעת להסביר זאת אפילו.

חשתי שגם אם ילעיטו אותי במיטב הכדורים המצויים בשוק (ועובדה היא שישנם כדורים נוגדי דיכאון טובים ובחלק ניכר מהמקרים טיפול פיסיכיאטרי וטיפול רפואי כוללני כן מצליחים- הסטטיסטיקות מורות כי ישנן מתבגרות, צעירות ואפילו נשים בגילי במדינות שונות שהטיפול המוצא במקרה שלהן מצליח), עדין הייתי אני צריכה להחליט שאני רוצה להתייצב ורוצה להשתקם.

תראו נזקקתי לטיפול רפואי, הגעתי אל רופאת המשפחה שלי עברתי סט של בדיקות, הבנתי שהמדדים שלי כבר עברו את שפל הרצפה, התחלתי לקבל טיפול משלים שכבר הוכיח עצמו במקרה שלי בעבר ואפילו הייתי בבית החולים אצל מומחה שאני מטופלת אצלו בקביעות. אך מעל הכל אני מנסה כעת להתייצב גם מבחינה מנטאלית ומחשבתית וכן להתמיד בצורת חיים אחרת, מתוך מודעות מלאה למצב שאליו הובלתי עצמי ולכך שאני מבקשת לשנות שוב את ולהיטיב עם עצמי. 

וכן, עם כל הקושי אני מאפשרת לאהוביי לשוחח עמי על הנושא, כי להודות שוב בפני עצמי ובפניהם שהם ראו את הדברים לאשורם אינו דבר פשוט או ממש נעים, וכן אני באמת קשובה לדבריהם, שכן הם משקפים לי עד כמה שוב שקעתי. אך לא רק זה, הם גם משקפים לי שעל אף כברת הדרך שעוד אצעד בה, אני מסוגלת לעשות זאת, ותמיכה שכזאת עבורי היא חיונית, זה מאוד דואלי, שכן על אף המבוכה שבפתיחות הזאת, אולי עצם הגילוי, העובדה כי הדברים ידועים ומעורבותם בחיי, דווקא זה מסייע לי מאוד כעת.

לא רציתי לחשוף את שלל הדברים האלה קודם שכן הייתי נתונה במרה כה שחורה שרק עלולה הייתה אולי לערער אחרות ולכן מגיע ממני יותר. ולא אני ממש לא קדושה מעונה, אני פשוט מאמינה כי למילים יש משקל ואם איכפת לי מכן, אזי אנסה לסייע לכן בכך שאחלוק עמכן את התמודדותי האישית לאחר שכבר יש לי תובנות כלשהן.

אני הרשיתי לעצמי שוב לשקוע כי מחד היה לי באמת רע ומאידך אולי היה לי נוח בצורה מעוותת שכזאת לפנות אל המוכר לי וזה בעיני איום, שכן אני יודעת היכן הייתי בעבר וזה אמור היה להיות לי לתמרור אזהרה. 

איני יודעת מה אני יכולה לחלוק עמכן מלבד העובדה כי למזלי משפחתי- בעלי ואימי לא הרימו לגביי ידיים, כי מרציי היו מוכנים להיפתח לאפשרות שבאמת שחיי האישיים מאפילים על מסוגלותי ושאיני מתרצת סתם, והעניקו לי הזדמנות נוספת. 

בעיקר חשוב לי לבקש מכן שלא תתייאשו בנוגע לעצמכן, של תיכנעו כמוני, שלא תיפלו אל השבי הזה של תחושת היעדר הערך, כי אתן שוות. זה נשמע די מטומטם ואולי תאשימו אותי בצביעות, אך אני מאמינה בכן, שכן הבנות שלמדתי להכיר כאן לימדוני שכל אחת שכותבת כאן הנה באמת בעלת פוטנציאל עצום.

ראו, אני אט אט מתחילה להבין ואולי להכיר בערכי- עבורי זה מאבק שכן משך שנים שיש לי דימוי עצמי של כפכף במקרה הטוב, אך אתן כל חייכן לפניכן, וכולנו נדע עליות ומורדות בחיינו, קשיים, מהמורות, אך הבחירה מה אנו עושות עם כל הידע שצברנו, עם כל ניסיון החיים הזה, להיכן אנו רותמות את הדברים נתונה בידינו.

איני אומרת שאנו בוחרות להתמודד עם הפרעת אכילה, איני אומרת שאנו מהללות את המצב המורכב עמו אנו מתמודדות, שכן מי שחוותה את כלל השלבים, האופוריה הראשונית שלאחריה הנפילה והידיעה הנוקבת אודות המחירים היומיומיים שהיא משלמת (בחייה האישיים, האקדמיים, המפחתיים והחברתיים) אינה מהללת את ההפרעה ואנו לא מטיפות לאחרות לצעוד בעקבותינו- זו תפישה צרה, מקובעת וסטריאוטיפית.

אני כן בפירוש אומרת שאנו יכולות על סמך ניסיון חיינו להחליט אחרת, על אף הקושי העצום שטמון בעניין- וכן זה קשה להחליט לאכול במודע, לא לפחד מכל נגיסה וחישוב של הסך הקלורי, להימנע משגרת ספורט שאנו יודעות שאינה מיטיבה עמנו או שהיא over בכל מדד שאנו מכירות (אני לא הייתי מסוגלת כבעבר לבצע סדרות ספורט כי מלכתחילה הנזק הגופני המצטבר של הפרעתי בעבר נותר את אותותיו כיום אפילו על יכולות סיבולת לב הריאה שלי, שלא לדבר על האנמיה הכרונית שפיתחתי שגם בימי שגרה כשחיי טובים ואני מאוזנת מכריחה אותי להתחבר לעירויי ברזל וזריקות קבועות של אמפולות B12), אנו יכולות אם נרצה לחיות, ואני מאחלת לכל אחת שכן תרצה לחיות את חייה בשלמותם.

אל תשקעו בנות, קל הרבה יותר להיכנע אל אותו קול פנימי בנו שרק מחדד לנו את חוסר הערך, אך אנא נסו לראות את הערך העצום בכל אחת מכן, כי הוא קיים. אני לא כאן על מנת להטיף, אני רוצה לחלוק עמכן מניסיוני המר אפילו, על מנת לשמש אולי תמרור אזהרה לכן, לדברים שלא הייתי רוצה שתיאלצו לחוות על רקע ההתמודדות עם ה"א. אולי לסייע לכן באותו המקום שאני מודה שכשלתי לפני מספר חודשים לסייע לעצמי אך אני כן רוצה להיאחז בטוב, ולהעניק לעצמי את האפשרות לחיות.

שמרו על עצמכן,

גלית