The Invisible Girl.
פשוט המקום שלי לכתיבה. |
 כינוי:
רואה ואינה נראית בת: 29
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הוסף מסר | 4/2014
מרתיח אותי
אני לא יודעת איך להסביר את ההרגשה הזאת.
הדרך הכי טובה היא להגיד שזה פשוט הכל ביחד. כעס, עצב, עצבים, גועל, אכזבה (למרות שזה לא אשמתו), כאב, רצון לבכות, חוסר בטחון עצמי, חוסר הערכה עצמית, קנאה כל כך עזה כמו אש ולהבות. ואני יכולה להמשיך עוד ועוד עד שיגמרו לי המילים, אבל אין צורך.
אני פשוט נתקפת בזה ברגע ולא יודעת איך להפסיק לחשוב על זה. אני פשוט כל כך מיואשת מעצמי ומהמחשבות האלה שאני רוצה פשוט לשבור משהו כדי להרגיע את עצמי. אני לא יודעת איך לא לחשוב עליו ועליה ועליהם ביחד. זה היה לפני שהוא הכיר אותי, אבל אני פשוט לא יכולה להפסיק. זה פשוט שם, כמו מן בן אדם קטן בתוך המוח שלי. שמנדנד ואומר לי כל הזמן מחדש "הם היו ביחד, הם היו ביחד, הם היו ביחד." ועוד כל מיני תיאורים שאני שונאת לחשוב עליהם. עוד כל מיני דברים שאני שונאת לדעת אותם. ועוד כל מיני דברים שאני לא יודעת ורוצה לשאול אבל לא מעיזה בגלל שזה כואב לי. אך בו-זמנית זה כואב לי לא לדעת ואני משתגעת מזה. ולא לדעת דברים עליהם עושה לי מן חרפון קטן בנפש שאני לא יכולה לסבול.
השגעון הורג אותי. ההרגשה הזאת בלב מחרפנת אותי. אני יכולה לעסוק במשהו ופתאום לחשוב על זה וזה פשוט חותך אותי מבפנים. זה חותך אותי בלב בצורה כל כך כואבת וחזקה שאני פשוט לא יודעת איך להתמודד עם זה. הכתיבה עוזרת לי מאוד, חבל שלא כתבתי על זה לפני כן.
אני נזכרת בזה שוב ושוב. אני חושבת על התקופה שבה הוא התלהב ממנה ואז כבר הפסיק והיא התחילה להימאס עליו, ואני כל כך חוששת שגם איתי יהיה ככה. ואני כל כך מפחדת. נכון , הוא טוען אחרת אבל אני לא יכולה שלא לחשוב ככה, אני לא יכולה שלא
להמעיט בערכי כי אני פשוט לא רואה את עצמי כמו שהוא מתאר לי אותי, ובגלל זה
מאוד קשה לי להאמין.
כל המחשבות האלה עליהם ביחד עושות לי כל כך רע. ולחשוב שהוא היה אצלה כשרק התחלנו לדבר. ולחשוב שהם בטח שכבו באותם ימים שהוא היה אצלה. ולחשוב שהוא בטח לא זוכר ואני לא רוצה לדעת ואני לא רוצה לשאול אבל בו-זמנית בא לי לשאול.
ובא לי לזרוק דברים כדי להירגע.
אני שונאת את זה שאני מתחילה לחשוב על זה ולא יכולה פשוט לצאת מזה. אני חייבת לטחון את זה עד הסוף ופשוט להתחרפן מזה עד שיוצאת לי הנשמה. הנה נגיד עכשיו כבר בא לי לבכות מרוב שאני מפגרת, טיפשה, חסרת כל הערכה עצמית, חסרת כל ביטחון בעצמי אבל הכי חשוב חסרת אומץ או טאקט לדבר איתו על זה. כי אני מזכירה אותה הרבה מידיי פעמים עד שכבר לא נעים לי, אני מעדיפה לשתוק.
טוב לפחות אני קצת מודעת לעצמי.
הכי אני מפחדת שימאס לו ממני. אני כל כך מפחדת מזה. אפילו רק המחשבה הכי קטנה על זה דוקרת בצורה כל כך כואבת בלב. כמו מחטים קטנים שננעצים לי בלב.
ואת הכל אני גורמת לעצמי. למה המחשבות האלה צפות אליי ככה בכלל? למה אני לא יכולה פשוט להיות רגועה? הוא כל כך מדהים ומקסים ואני סתם מתחילה ללעוס את הלעוס ואת המאוס. אני דיי בטוחה שהוא יתעצבן עליי אם אגיד לו את כל זה, כי זה כנראה באמת לא נכון. אבל אני לא יכולה שלא לחשוב על זה. אני לא מסוגלת שלא להמשיך לחשוב על זה אם אפילו רק חוט של מחשבה אחת חודר למוח שלי בגלל משהו שמזכיר לי איכשהו הכל.
אני צריכה שיטה להפסיק להתעלל בעצמי, זה לא בריא לי בכלל. ואני שונאת להרגיש ככה. בעיקר כשאני לא איתו ולא מדברת איתו ולבד. זה הכי קשה לא לשקוע בזה. כי בדרך כלל אני שוקעת בזה ועמוק.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
