סיפורי לילה ולילה - בלוג סיפורים בהמשכים

ראיתי שכמה מכם עדיין רצו לשמוע את סוף הסיפור.

אני אכתוב אותו עכשיו (בתמצות עד כמה שאני יכולה), ואם לקרוא או לחכות שיהיה המשך (מתי שזה לא יהיה...) זאת בחירה שלכם.

בבקשה:

שביל עצי הדובדבן - המשך הסיפור עד סופו בתמצות:

אחרי שמלינה מגלה שהיא בהיריון מקאסל והמריבה שלהם שנובעת מכך, היא מחליטה לנסוע לעיר, ליטול עשבים שיפילו את התינוק (ובכך מסכנים מאוד את הסיכויים ללדת ילד בשלב מאוחר יותר בחיים, דבר קשה מאוד לנערה בת 17 שיש לה עוד כמה שנים טובות של פוריות) ולהיפרד מקאסל.

היא מגיעה לעיר ואל הרופא, נוטלת את העשבים ונאמר לה שיעברו 48 שעות עד שישפיעו. בזמן הזה קאסל מוצא אותה (בשיחתם מתברר שהוא התקשה מאוד להימצא בעיר היכן שחיים מאות אנשים) ומשכנע אותה לחזור אליו. מלינה רואה כמה קשה לו להימצא בקרבת אנשים, ולכן מבינה שלא שיקר בשביל לא לבוא לחיות איתה בכפר. היא מוכנה לחזור לחיות איתו, אך מספרת לו בכאב שהפילה את התינוק.

קאסל לוקח את מלינה אל הבקתה וקורא לבן דודו, קאנין (אל הרפואה והחיים). כיוון שהעשבים אמורים להשפיע רק תוך 48 שעות, מבקש קאסל מקאנין שיחסן את התינוק ואת מלינה מהם כדי שלא ישפיעו. קאנין מסרב להשפיע על מהלך החיים של מלינה (הוא אינו בין התומכים של היחסים ביניהם, כיוון שמאמין שלא צריך להיות קשר בין בני האדם לאלים), אך מתוך אהבה לקאסל מסביר לו שבגלל שהתינוק חציו אנושי וחציו אל, הוא לא יושפע מהעשבים בכל מקרה, כמו שאלים אינם מושפעים מדברים שפוגעים בהם באופן פיזי.

מלינה מחליטה לספר לסנה, לייני וגנדי על ההיריון, וביחד הם מחליטים לספר לכולם שמלינה טבעה בנהר ונעלמה, כנראה מתה. מלינה הולכת לחיות עם קאסל ביער.

התינוק מתברר כתינוקת בלידה, ומלינה וקאסל קוראים לה קילה, כמו שרצתה מלינה מאז הכירה את קילה בבית היתומים בקלאן כמו שמסופר בשלב מוקדם יותר בסיפור. קילה היא חצי אלה, וכשגדלה במקצת נמצאות אצלה תכונות רבות של האלים, כמו שאינה יכולה למות מזקנה או להיפגע פגעים פיזיים, וכיוון שהיא בת והצד האלי שבה מגיע מהאב (מוסבר בסיפור איך אם מין הילד שונה ממין האל ההורה זה מחזק את הצד הקסום שבו) היא גדלה להיות אלה של ממש והופכת להיות אלת השבילים והמעברים שבני אדם הולכים בהם בחייהם, דבר שמתברר כיכולת לראות את עתידם של אנשים.

בתום ההיריון חוזרת מלינה לכפר ומספרת כיצד נסחפה בנהר קילומטרים רבים אך הצליחה לחזור לבסוף אחרי חודשים רבים, ומגלה שבזמן היעדרה נפטרה סנה (ממה שהיום נקרא אוטם שריר הלב, או "התקף לב"). היא רואה את קברה של סנה בבית הקברות הקטן של הכפר סיראן ועליו הכיתוב שראתה בחזיונה זמן רב קודם לכן.

היא ממשיכה להיפגש עם קאסל ועם ביתה שגדלה ביער. מספר שנים לאחר מכן (בגיל 20) זוכה קאסל לביקור מצד בת דודתו (אלקסה) שמספרת לו שראתה את מותה של מלינה בקרוב. קאסל חוקר אותה ומגלה שלמלינה נותרה לא יותר מחצי שנה, כנראה אפילו פחות.

כמה שבועות אחר כך היא מתחילה לפתח את אותם תסמינים שפיתחה אימה לפני שמתה, והם שניהם מבינים שמדובר במחלה גנטית. יכול להיות שהיו מבינים זמן רב קודם לכן, אך אימה של אלמה (סבתא של מלינה) מתה מטביעה מנהר ולכן לא התגלו אצלה התסמינים האלה לפני מותה.

כשמלינה נהיית כל כך חולה ואינה יכולה אפילו לזוז מהמיטה קורא קאסל לקאנין שיירפא אותה, אך קאנין טוען שמחלתה חזקה מדי ושנשמתה כבר שייכת לאחותו (אלקסה) ולכן אינו יכול להציל אותה. הוא אומר שעבר הזמן שיכול. קאסל מאמין שקאנין משקר ופשוט לא רוצה שמלינה תישאר בין החיים.

שלושה חודשים אחרי שאומרת אלקסה את דבר קיומה של המחלה לקאסל מלינה מתה ממנה. לפני מותה היא מבקשת מקאסל שייקבור אותה בשביל עצי הדובדבן, והוא ממלא את בקשתה וקובר אותה בסוף השביל. מעל האדמה הוא מקים קבר לבן שעליו חורט את המילים: "כאן נחה היחידה שחדרה דרך הבדידות."

מלינה מתה בגיל 21, חמש שנים בערך לאחר שהכירה את קאסל, בעוד ביתה הקטנה בת שלוש וחצי שנים. תקופת מותה היא האביב, וכשקאסל מביט על קברה הוא רואה קבר לבן ויפהפה, בסופו של שביל עפר לבן שמעליו פריחת הדובדבן שאותה אהבו הוא ומלינה במשך שנים. 

אחרית הדבר:

כל הקטע הזה נשמר בגדר רעיון, ואני לא יודעת אם הייתי כותבת אותו או לא. לא החלטתי. ההחלטה הייתה מתקבלת אחרי שהייתי יודעת אם בכיתן בסוף או לא (הכוונה הייתה לגרום לכולם להאמין שהכול ייגמר טוב, שהחיים של מלינה מאושרים ושאולי אני לא אסיים סיפור כלשהו בטרגדיה, ואז להרוג את מלינה תוך פרק אחד). אם לא הייתי גורמת לבכי - הקטע הבא היה נכתב (כמובן שכאן הוא מתומצת):

*הקטע היה נכתב כנראה כפנייה אל הקוראים, ומספר את המשך חייו של קאסל אחרי מותה של מלינה*

השנים עוברות, ובכל יום קאסל חוזר אל קברה של מלינה. הוא דואג שבתם תדע עליה כל מה שיכול היה לספר. כשקילה מגיעה לבגרות היא מחליטה להשאיר את אביה ביער ולצאת לראות את העולם (סיפור נוסף היה אמור להיכתב על הקטע שהיא יוצאת אל העולם, אבל ויתרתי).

19 שנים אחרי עזיבתה של קילה, 31 שנים אחרי מותה של מלינה, מגלה קאסל שאינו יכול לזכור את צבע שיערה בבירור. מספר שנים אחר כך שוכח גם איך נראו פניה. בהדרגה ובאיטיות הוא מגלה שהוא שוכח את מראה של מלינה ואת אופיה, והדבר האחרון שזוכר הוא עיניה שחשב ליפות בעולם. כ-140 שנים אחרי מותה של מלינה, הוא שוכח גם איך נראו עיניה.

הסיפור נגמר בערך בצורה כזאת:

"יותר ממאה אביבים עברו על קאסל לאחר שמתה מלינה עד ששכח איך נראו עיניה. וביום שהתעורר והבין שאין ביכולתו לזכור את עיניה ידע שאינו רוצה להמשיך לחיות. אך נגזר עליו להיות אל, וכשבאותו בוקר הלך אל קברה של אהובתו, ממנה לא זכר דבר מלבד האהבה הגדולה שחש כלפיה, ראה שאינו השתנה במאום. קברה עמד על תילו ונשאר יפהפה ונקי כשהיה מיום היווצרותו.

קאסל התיישב על יד הקבר, ורק ברגע הזה הבין שהרגע מפניו חרד מיום התאהבותו במלינה, שבו יפריד ביניהם הגורל כיוון שנגזר עליו להיות לבד, הרגע הזה לא הגיע ביום שמתה. הוא הגיע ביום שבו נעלמה מזכרונו עד לאחרון הפרטים. הוא הגיע ביום שבו אמר לעצמו את שמה, ולא ידע עוד למה הוא מתכוון.

ואחרי שלוש מאות ארבעים ושניים אביבים, התעורר בבוקר וגילה שאינו זוכר את שמה של אהובתו הראשונה והיחידה, רק שהייתה."

הסוף.

אז ככה בערך זה היה אמור להיגמר. התכוונתי לגרום להרבה בכי בקטע הזה - ותאמינו לי שהייתי מצליחה. התכנון היה להראות לכם איך מלינה כבר לא אותה ההיא שכולכן כעסתן עליה כשהייתה גם עם אילי וגם עם קאסל, אלא אישה שלמדה לאהוב את קאסל יותר מאת עצמה, אהבה את התינוקת שנולדה לה עוד יותר משאהבה אותו ובמשך מספר שנים הייתה אם נהדרת ובת זוג אוהבת לקאסל. הייתן אמורות לקרוא עליה כששיחקה עם קילה וצחקה עליה, להתחבר לקילה ולרצות את כל הטוב שבעולם בשבילה ואז בבת אחת לראות איך הכול נלקח ממנה.

הקטע הזה בסיפור, לאחר הגעתה של מלינה לכפר סיראן וגילוייה את קאסל, היה החלק היחיד שהיה ידוע מההתחלה בשבילי, והוא כתוב על הטיוטה הראשונה שכתבתי.