לא לשכוח #1:

איך בטכניון הייתי יושבת עם אודיו-בוק של twilight באוזניות, מאזינה למילים ומציירת עד ארבע בבוקר. כמה שנסחפתי בתוך הסיפור אהבה הזה ואיך הוקסמתי ממנו (ועכשיו זה רק קצת מצחיק). ועכשיו, בכל פעם שאני שומעת את היצירה הספציפית ההיא של קארטר בורוול הלב שלי מתמלא בגל כזה של חמימות; יערות אינסופיים וריח של שלג ואורנים, סיפור אהבה מתוק-מריר והתרגשות של התחלה. המוזיקה תמיד נשארת.

אחרי שבעה חודשים -

 כן, אני מאוהבת בך. מכל הלב, בצורה טוטאלית ומוחלטת - המגע שלך מעורר בתוכי פרפרים, החיוך שלך מאיץ לי את פעימות הלב, כל העסק. לא משנה כמה נאבקתי לשמור לעצמי את מעט הפרטיות, מעט הספק, הצלחת לגזול ממני גם את זה. ועכשיו אני שלך לחלוטין, בלי הרהורים על השוני, על המרווח שבינינו, בלי חרטות, בלי 'מה אם'. אני לא יודעת מה השתנה פתאום, איזה מתג נכבה או נדלק, מה עשית לי, אבל עכשיו אני חושבת עלייך כל הזמן וזה מצב כל כך חרדתי ואומלל - המחשבה שאני יכולה לאבד אותך ברגע. ומה אם תגלה מי אני באמת ותפסיק לאהוב אותי? עד עכשיו זה היה כל כך ברור ולפתע.. ומה אם לא...

הייתי צריכה לשמור מרווח