כל המילים היפות נעלמו. יום אחד היא קמה וגילתה ששכחה איך קוראים: ספרים הפכו לבליל של מידע לא מפוענח, שלטי חוצות נראו כקישוט סר טעם, מכתבים היו מטלה לא מובנת. הכל פתאום נעלם. כשהיא אימצה את עיניה הצליחה לדוג מילה או שתיים, אבל הן חמקו ממנה כמו דגי זהב - חלקלקות, מסתוריות, מפלבלות בין אצבעותיה בחוסר נוחות ומנסות לברוח. לאט לאט דברים החלו לאבד מממשותם.

לאחר מכן הגיע תורה של המוזיקה.

_

מצאתי משקפיים ישנים שלי בבית. מסגרת חומה, עבה ומרובעת, הידיות מעוקמות לחלוטין והעדשה מלוכלכת מזמן. כשהרכבתי אותם חשבתי שאולי אם ארכיב משקפיים מהעבר, גם נקודת המבט שלי תחזור להיות כמו בעבר. לפתע יהיו לי עיניים מכיתה ח', הזמן תמיד יעמוד לרשותי והעתיד יצפון בחובו הרפתקאות. למרבה הפלא, זה לא קרה.

משקפיים ישנים כנראה מקומם במגירת הדברים הנשכחים.

_

כששואלים אותי "מה הלאה?" אני רוצה להפוך לשלולית. באמת, מה הלאה. מה את הולכת ללמוד, איפה את רוצה לטייל, מה תעשי עם החיים שלך, למה את חושבת שאומנות זה מקצוע, איך תתפרנסי, למה שלא תחזרי לטכניון, מה מה למה איך כמה איפה מתי....

יותר מדי שאלות!