לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


קבלו אותו במחיאות קביים סוערות
Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2013

בוקר חדש עולה על בית לוינשטיין (נוסח מעודכן)


 

עלה בדעתי שאם כבר טרחתי לערוך ולהרחיב ולשפצר את האמ-אמא של הפוסט הראשון שלי כדי לתרגם אותו לאנגלית, מן הראוי, או לפחות מן האפשר, לפרסם את התוצר העברי הערוך. בשביל זה יש לי בלוג, לא? לא עולה לי כסף וממילא יש כאן קהל מדולדל ביותר.

אתם מוזמנים לקרוא ולהשוות את הטקסט הארוך והערוך שלהלן עם הטקסט המקורי הזה, שנכתב ככלות הכול בחיפזון-מה וכמעט לאחר-יד; לקרוא ולשפוט מה עשר שנים של בלוגינג + תואר בספרות במסלול כתיבה יוצרת (בהצטיינות!) + ניסיון חיים מר ונמהר עשו לכתיבה שלי.

 


 

בית לוינשטיין. מחלקה 4. שבע בבוקר.

 

 משמרת הבוקר נכנסת לפעולה. האחיות, האחים וכוחות העזר עוברים בחדרים, מדליקים את האורות ומשכימים את המאושפזים. "קיבלת נר כבר?" שואל אותי אחד מהם בצעקה. אני מנענע בראשי לשלילה מתחת לשמיכה, ממלמל משהו על למה כל כך הרבה רעש על הבוקר, מסתובב על צד שמאל וחיש קל ננעץ בישבני נר מסוג "סופר קונטלקס" של ד"ר פישר. "צלצל כשזה מוכן," הוא מפטיר בצאתו, משל היה הנר איזה ארוחה קפואה של טבעול שמתבשלת במיקרוגל-תחת שלי.

 

 במחלקה נשמעת המולת הבוקר – אחיות מסתובבות, עגלות מתגלגלות, טלפונים מצלצלים, צפצופים של פעמונים של חולים. בוקר חדש עולה על מחלקה 4. אני שומע הכול כמין רעש רקע בזמן שאני מנסה לגנוב עוד כמה דקות נימנום בעוד ה"סופר קונטלקס" עושה את עבודתו.

 

עשרים דקות מאוחר יותר השניצל מוכן. אני מצלצל בפעמון. דווקא עכשיו הוא לא ממהר להגיע. אני מכה על הכפתור שוב ושוב, כאילו שזה עוזר במשהו, מאמץ את שרידי השרירים הטבעתיים שלי שגם ככה לא מצטיינים בעבודתם. בסוף הוא מגיע. "אתה מוכן לרדת?" הוא שואל. מוכן ומזומן. אך מסתבר שבזמן שנמנמתי מישהו גנב את כיסא השירותים שהוצב לידי בהיכון. בצבא הייתי חוטף על זה מינימום שעתיים ביציאה. כאן במחלקה יש בקושי דקותיים ליציאה ואין לי את הפריבילגיה להחמיא לעצמי על משחק המילים. הוא סורק את השטח, בוחן את המצב, רץ החוצה וגונב את הכיסא ממיטה בחדר אחר לקול זעקות אחת האחיות, ומציב אותה ליד המיטה שלי. הנה הוא כאן כיסא המפלט: שחור, גדול עם חור באמצע, נכון לקבל את פני ישבני הגרום. אני מתנשף בעת שהוא עוזר לי לעבור, מכסה את מבושיי בסדין, ואני מאיץ בו לצאת לדרך. אבל אז מסתבר שהשירותים תפוסים. ומה הפלא? כשבחדר אחד מקובצים שישה נפגעי חוט שדרה, שלכל אחד מהם מנגנוני פריסטלטיקה פגועים במידה אחרת, יש צורך במתמטיקאי-על כדי לתזמן את סדרי היציאות של כולם כך שאף אחד מהם לא יחרבן על הסדינים. הבחור שלי דופק על הדלת בעוז אך נענה בנביחה עצבנית מהשותף לחדר שעדיין לא גמר להתרוקן. אני מודיע שאם תוך 30 שניות לא נמצאת לי אסלה אני משאיר פה על הרצפה שביל עמי ותמי של חריונים, ושאין לי כוונה לשאת בתוצאות. הוא שועט קדימה, פונה שמאלה ומביא אותי אל איזה חדר שירותים צדדי סמוך לאחד המשרדים, שאלוהים יודע איפה הוא הסתתר כל השבועות האלה. הוא מעמיד את העגלה מעל האסלה, נועל אותה, בדיוק בזמן, ויוצא. עכשיו אני לבד, מרוקן את מערכת העיכול שלי מהזוועות שאכלתי אתמול. אני מתחיל להתעורר.



 זה הזמן לעצור רגע ולהסביר נקודה עקרונית חשובה. לא לחינם פולטת מחלקה שלמה את מעיה בשעה אחידה בבוקר. חשוב להבין שאחד הדברים הראשונים שנפגעי חוט שדרה מאבדים, מלבד תחושה ותנועה ברגליים, הוא שליטה על הסוגרים. לעתים הדבר מתבטא בהירדמות של הש"ג, כך שכל מאן דבעי חופשי לצאת ללא הצגת אישור יציאה מהבסיס, או לחילופין בסגירה הרמטית של השער על סורג ובריח כך שאפילו הרמטכ''ל נשאר כלוא במחנה, בצד השני של הסקאלה. וכמובן כל השילובים שבאמצע. יתרה מזאת, אובדן התחושה בחלק התחתון של הגוף עלול להביא למצבים לא-סימפטיים שבהם המון חיילים פורץ את שערי המחנה בלי שהאדם בכלל ירגיש. עד שהריח מכה בו, כמובן. משום כך,  יש צורך בהנחלת משמעת ברזל בזמני הפתיחה והסגירה של השערים. עיקרון "הסדרת היציאות" מסדיר את המשמעת הזו בנהלים ברורים שעיקרם: שפע של כדורים משלשלים בערב להפעיל את מנגנוני העיכול בזמן השינה, ונרות בבוקר לפתיחה מבוקרת ומתוזמנת של השסתום. יכולת הציות של מעֵי המאושפזים לפקודות המשלשלים מעלה אותם לגדולה או מורידה אותם לשאול תחתיות. אם היציאות שלך מוסדרות אז אתה גדול, אתה מלך. אם לא – אתה מסומן כחולה מועד לפורענות. סיפוריהם של מאושפזים שהיציאות שלהם לא מוסדרות מועברים במור"ק לעובדים חדשים. כל מאושפז נדרש למלא "דף יציאות" שבו הוא נדרש לציין את שעת היציאה, התרופות המשלשלות שנלקחו, כמות הפֶרֶש שנפלטה, ואף עמודה מיוחדת לציון מרקם היציאה – קשה, רך או נוזלי. בסופו של תהליך, מערכות העיכול של המשותקים אמורות להפוך למכונות קֶלֶט-פֶלֶט ממושמעות, מעבדי מזון אנושיים המאספים, מעבדים, דוחסים ופולטים משאריות המזון בלחיצת כפתור מדויקת.

 

ההתעסקות היומיומית הזאת בכניסות ויציאות, שמסיגה את המאושפזים לשלב האנאלי בינקותם, מטרידה את הנפש הרצוצה ממילא מהתמודדות עם האובדן הפתאומי ביכולת להניע גפיים, אך היא כאין וכאפס מהתחושה המטרידה המתלווה לכך שבאמצע הפיזיותרפיה, בדיוק בזמן המתיחה, כשהפיזיותרפיסט מעביר את רגל ימין שלך מאחורי אוזן שמאל, אתה פולט לתוך המכנסיים אי-אלו גושים ריחניים שמישהו (תודה לאל, לא אתה) צריך לנקות, ומטרידה במידה קרובה לַתחושה המשפילה שאתה חש אם נניח, בשש בערב אתה מבקש שיעזרו לך ללכת להתפנות. "מה, עכשיו?!" הם שואלים בחוסר חשק, הרי רק לפני 11 שעות הלכת! ולוקחים אותך תוך שהם ממלמלים שככה אי אפשר וחייבים לטפל בזה וזה לא רציני, ובכל רטינה הלב שוקע עוד ומייחל להתכווץ ולהיעלם בו-במקום.

 

 

מקץ זמן לא ידוע, שכן אני שקוע בשרעפים, נפתחת הדלת והבחור שלי מציץ פנימה. "גמרת שם?" הוא שואל. אני משיב בחיוב, אף שתמיד-תמיד ישנו החשש שאולי לא, אולי עוד קצת, רק ליתר ביטחון, אולי שארית הפליטה עוד משתרכת באיזה עיקול בדרכה לחלחולת. הרי יש עוד 24 שעות עד הפעם הבאה שתזדמן לי אסלה מתחתיי. רגע לפני שהוא מוריד את המים הוא מציץ באסלה ושורק בהתפעלות, "פשששש...יופי של גושים הבאת היום". אני מסמיק. אין כמו מחמאה כזו לרומם את הנפש הדוויה ולחזק את תחושת השליטה בסוגרים הסוררים.

 

אנו עוברים למקלחת. הבחור פותח את הזרם על מים חמים ומענגים. ידיו המאומנות מקרצפות אותי במקום ידיי המשותקות כשאני רק על תקן מחלק ההוראות: קצת פחות חם, קצת יותר על הראש, פספסת שם נקודה. המראה והקירות מתמלאים אדים ואני מוכן להישאר שם עוד חצי שעה, אך הבחור חסר סבלנות, יש עוד קאקערים במחלקה שדורשים רחצה והלבשה. בצער הוא סוגר את המים ומייבש אותי במגבת הקטנטנה. הוא עוטף את גבי בסדין ואת אזור החלציים הוא מכסה במגבת, שעין זרה לא תשזוף חלילה את הבן-יקיר-לי במהלך הנסיעה במסדרון חזרה אל החדר. אני יוצא משם נקי ורענן, וקרירות נעימה של אוויר המתערבל בריחות ההפרשות של דרי המחלקה מכה בי. בחדר אני מועלה שוב למיטה, שם אני מולבש בבגדים נקיים, כולל חיתול תפוח על כל צרה שלא תבוא, ואז שוב מהמיטה לכיסא הגלגלים. כעת אני נכון להתחיל את היום החדש. אני מתגלגל לי לעבר חדר האוכל ולקראת עוד יום במחלקת השיקום, עוד יום של התמודדות. החרבון של הבוקר מאחוריי, שאר החרא עוד לפניי.

 

נכתב על ידי , 8/11/2013 21:23  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אויוי ב-14/4/2016 18:09
 



ווקמן אינטרנשיונל!


רציתי רק לספר שאף שהבלוג די בתרדמת (אני בספק אם בכלל נותרו כאן בכלל מנויים עם כתובת מייל מעודכנת), הצלחתי לייצא אותו קצת לחו"ל.

כבר שנים מדגדג לי לנסות לתרגם את הדברים שאני כותב לאנגלית. גם בשביל עצמי וגם בשביל קרובי המשפחה בארצות הברית, שכל הזמן שומעים תשבוחות מתלהבות על הכתיבה שלי מפיה נטול הפניות של אימא שלי, אבל מנועים מלגבש חוות דעת משלהם בשל אי-ידיעת השפה העברית. יש גם יהודים כאלה.

לאחרונה נתקלתי באתר חדש ומגניב לפרסום תוכן גולשים באנגלית. והחלטתי שזו הפלטפורמה הראויה.

אז לקחתי את הפוסט הראשון, שהתפרסם כאן לפני עשר שנים ונתן את האות לקריירה בלוגוספירית ענפה שנמשכת עד היום, ערכתי את האמ-אמא שלו, הרחבתי, הוספתי, קיצצתי והפקדתי אותו בידי האמן של אבא שלי לשם מלאכת התרגום לאנגלית.

התוצאה, להערכתי הצנועה והאובייקטיבית, יצאה משהו בן-זונה.

מוזמנים לקרוא, ליהנות, להפיץ, להמליץ, להפליץ ומה שבא לכם לעשות.

 

שאו ברכה!

 

נכתב על ידי , 1/11/2013 19:28  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של advaorama ב-10/11/2013 21:03
 





52,226
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לwalkman אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על walkman ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)