בשעה טובה הנני שמח להציג בפני קוראיו של הבלוג "סיט דאון קומדי" עוד שני סיפורים היסטוריים על מאבקו האינסופי של האדם נגד המכונה בשירות המדע; מאבק אימתני המסתיים תמיד כשידה של המכונה על העליונה, וידו של האדם חובטת במכונה בתסכול.

SEX AND THE C.T.

הפעם היחידה שעשיתי סי.טי (וזאת הפעם הראשונה והאחרונה שאני משתמש בצירוף המילים הכביכול-משעשע הזה) הייתה כה מזעזעת, שגם היום, כמעט 4 שנים מיום הבדיקה, בכל פעם שאני עובר בבית החולים ליד מכון הסי.טי עולה בי בחילה קלה וקיבתי מגרגלת לה נהמות פוסט-טראומטיות.

כמו באולטרא סאונד הזכור לטוב, לא הבדיקה עצמה היא שהשאירה בי את החותם, אלא דווקא ההכנות לבדיקה:

לאחר המתנה לא קצרה הנחתי לפני פקידת הקבלה את טופס ההפניה. היא בתמורה הניחה בפניי כוס פלסטיק בגודל של ג'ריקן בינוני, שלחה אותי אל פינת ההמתנה, שם עמדו להם קנקני פלסטיק צבעוניים מלאים כל-רע הארץ, והורתה לי לשתות כוס מלאה כל 20 דקות.

כמה זמן תיארך ההמתנה? שאלתי. אי אפשר לדעת, ענתה, מה שאומר שהיא תיארך משהו שבין הרבה זמן להמון המון המוווון זמן. מספר הממתינים שכבר ישבו שם נתן לי להבין שאולי הייתי צריך לשקול להביא איתי איזה ספר לקריאה, ואולי גם בגדים להחלפה לשבוע-שבועיים.

על כל פנים, היה מאוחר מדי למחשבות כאלה, ועל כן ניגשתי ברוב הוד והדר לביצוע המשימה.

ניגשתי אל הקנקנים הירקרקים. נתתי בהם הצצה חטופה. נוזל כתמתם-צהבהב נגלה לעיניי. המממממ.... זיכרונות נשכחים עלו בי מימי הקייטנה העירונית, עת הוגש לנו מיץ מתקתק תוצרת "זיפ", "עסיס" ושאר חבריהם עתירי צבעי המאכל והחומרים המשמרים להרוות צימאוננו.

אך בית חולים אינו קייטנה עירונית ובדיקת סי.טי אינה חוג ריתמיקה. יש לגשת למלאכה.

מזגתי לי מלוא הכוס פסולת תעשייתית והתיישבתי לי בניחותא על אחד הכיסאות הכחולים. מסביב ישבו חבריי השתיינים עם כוסות המיץ בידיהם כאילו היו ישובים במסיבת כיתה בכיתה ד' שנייה. נשמתי עמוק, בירכתי "בורא פרי הסי.טי" ושתיתי בהסבת שמאל.

"המממ... זה לא כל כך נורא כמו שאומרים" ציינתי לעצמי לאחר הלגימות הראשונות.

"המממ... אני חושב שאני הולך להקיא" ציינתי לעצמי חצי כוס מאוחר יותר.

מחנק קל עלה בקצה הוושט והמהום תמוה הידהד באזור הבטן. אוי, אלוהים. מזה הזהירו אותי כולם. תמהתי האם זהו הפתרון שמצאה הממשלה לבעיית הפסולת ברמת חובב?

שלט קטן מתחת לעגלת הקנקנים הודיע: "השתייה עבור נבדקי CT בלבד". כמובן, הרי זה אך הגיוני שיעבור שם אדם ויאמר: "הו, איזה יופי! שתייה חינם על חשבון בית החולים. כמה יפה מצידם!", במיוחד כשמסביב יושבים הנבדקים עם השתייה כשפניהם מעוותות, לשונותיהם לבנות וידיהם אוחזות בבטנם.

הבנתי שהמשימה העומדת בפניי לא תהיה קלה, אך אני אל המוות הישרתי מבט והמשכתי בשתייה איטית ומדודה, כמצוות המזכירה.

כאמור, ההוראה הייתה לשתות כוס שלמה כל 20 דקות. מה שאומר שמדובר כאן בשתי מגמות סותרות: מצד אחד הרצון לשתות כמה שיותר לאט על מנת להימנע מבחילה והקאה גרנדיוזית על השכנים מסביב, ומצד שני הרצון לגמור לשתות כמה שיותר מהר כדי שיוותר זמן איכות בו ניתן יהיה לנוח ולהתאושש לקראת הסיבוב הבא.

כך מצאתי את עצמי שותה לאט-לאט כמה שיותר מהר, ומגלה שסיימתי לשתות את כוס התרעלה ב- 17 דקות, מה שהותיר לי 3 דקות תמימות לשבת ולהתרווח לאחור, לאזור כוחות לפני סיבוב נוסף מול האויב הכתום.

בסביבות הכוס הרביעית הפכו הקולות בבטן מהמהום להצהרת כוונות ממשית. מסתבר שהמשקה התמים למראה הזה מכיל בתוכו חומר נפץ של ממש, שאיים להתפוצץ בכל רגע. ניסיונותיי להגיע להודנה עם הקיבה עד אחרי הבדיקה עלו בתוהו. הלחצים המשיכו לבוא מבפנים, והנוזלים המשיכו לבוא מבחוץ.

אלוהים אדירים, אני חייב להגיע לשירותים באופן מיידי, אבל התור שלי... התור שלי יכול להיות בכל רגע. אני לא יכול לפספס אותו... צרה צרורה.

עוד כמה דקות של לחץ, עוד כמה לגימות והפור נפל: אני הולך לשירותים, יהיה אשר יהיה. הודעתי לנוכחים שאם קוראים בשמי להיכנס לבדיקה, שיגידו שאני מייד מגיע.

וכך, כל עוד נפשי בי זינקתי לעבר השירותים הקרובים, שם השתחררתי מהמטען החורג בקול תרועה רמה, וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. ה-ל-לויה!!

עם צאתי שמעתי את הטכנאי קורא לי להיכנס, ואת עמיתיי הממתינים עושים מלאכתם נאמנה, ומודיעים לו שהנה-הנה אני בדרך (תודה לכם, אחים יקרים!). איזה תזמון מצוין! מיהרתי לסדר את מכנסיי אגב ריצה קלילה (הרגשתי כאילו רזיתי ב- 10 קילו!), הגעתי אל החדר מתנשף והודעתי לטכנאי: "הנני כאן!".

הוא הוביל אותי אל החדר. לפניי נגלה המכשיר, צורתו כשל בייגל ענקי, לתוכו נכנסת מיטה צרה הנראית לא נוחה בעליל. הוא הורה לי להוריד את הנעליים והחגורה. כבר הייתי מוכן ומזומן לעלות למיטה כשהוא אמר: "בוא רק תשתה עוד קצת מהחומר לפני שאתה עולה". נעצתי בו מבט מתחנן: "בבקשה אל תעשה לי את זה". הוא לא התרשם: "נו, יאללה שתה עוד קצת, כמה שיותר – יותר טוב". אז לקחתי את הכוס ולגמתי לגימה סמלית. זה לא הספיק לרשע: "תשתה, תשתה, יאללה". אז שתיתי שתיתי יאללה, נחנקתי קלות ועליתי למיטה.

הוא כיוון את מיקום המיטה בעזרת הכפתורים ונכנס לחדר הבקרה, שם ישב הרופא.

"אוקיי", "הוא הודיע ברמקול, "מה שחשוב זה לא לזוז בכלל, וכשנאמר לך- תנשום עמוק ותחזיק את האוויר בפנים". אין בעיה. בִים מִי אַפ, סקוטי.

ואז התחילה הבדיקה: המיטה זזה קדימה ואחורה, רעשים מוזרים נשמעו והאורות היבהבו. "אוקיי, עכשיו אל תזוז ותנשום עמוק". עשיתי כדברו. דקה וחצי מאוחר יותר, כשכבר התחלתי להכחיל, חשתי שמא שכחו להגיד לי דבר מה חשוב: "אפשר לנשום עכשיו?" שאלתי בקול מצויץ. "אה, כן, בטח. תנשום רגיל" הוא ענה באדישות. אז למה לא אמרת קודם, למען השם?!

וכך הבדיקה נמשכה. נשמתי ונחנקתי חליפות. הרופא נכנס באמצע והזריק לי חומר ניגוד לווריד. נו, למה לא באמת? תרעילו אותי מכל הכיוונים. המיטה המשיכה לזוז קדימה ואחורה, האורות המשיכו להבהב ואני, כמובן, המשכתי לא לזוז ולא לנשום. רק לגמור כבר עם הבדיקה הזאת.

לבסוף זה נגמר. ירדתי ממיטת הסדום, היטבתי את מחלפותיי ויצאתי חזרה אל חדר ההמתנה, הפעם כדי להמתין לתוצאות (לא מרנינות, למקרה שתהיתם).

כשיצאתי החוצה היה כבר חושך, אך אני זרחתי לי באור כתמתם-צהבהב נוגה כל הדרך הביתה...

MRI – "צפוף באוזן"

כשטלפנתי לקבוע תור ל- MRI בפעם הראשונה עלץ ליבי בקרבי: אין שום צורך בהכנות מיוחדות, כך נאמר לי. אינני צריך לצום, אינני צריך לשתות מיני משקאות צבעוניים; רק להביא את עצמי עם טופס 17. אחרי הסי.טי כל בדיקה היא משחק ילדים.

ובכן, מסתבר שמשחקי הילדים אינם קלים ותמימים כשהיו: עם כניסתי לחדר גיליתי לחרדתי את המיטה האיומה מהסי.טי מצפה לי. מיטה זו הובילה למאורה צרה ומפחידה. רעד קל עבר בגבי.

עוד קודם לכן נתבקשתי להסיר מעליי כל חפץ מתכתי כגון חגורה, מטבעות כסף, שעון, סיכות ראש, עגילים, טבעות וכתרים בשיניים שנשאתי ברשותי או על גופי. זאת, מכיוון שמדובר בבדיקה הפועלת על גלי רדיו אלקטרומגנטיים (!), וחפצים מתכתיים כאלה נוטים בהשפעת גלים אלה להתקלקל במקרה הטוב או להתעופף בכיוונים לא רצויים בעת הבדיקה (וכבר אירעו תקלות לא נעימות מסוג זה, כפי שמתואר בכתבה הזאת).

נשכבתי על המיטה, הוחדרו לי אטמים לאוזניים ונצטוויתי לא לזוז. המיטה נעה פנימה אל תוך המאורה החשמלית. אוי, אלוהים אדירים, איזה פחד! מעולם לא סבלתי מקלסטרופוביה, אך במחילה הזו גם עכבר היה מפתח חרדות קיומיות. כה צר ומאיים היה התא, שאם היה לי חצ'קון בקצה האף הוא היה נוגע בקצה העליון של המכונה.

אך הבה נירגע. לא לזוז, תיכף הבדיקה מתחילה. צליל של נקישות חלולות נשמע מסביב: טונק טונק טונק טונק. ואז צליל חלוד ומקוטע כשל אזעקה: מה קרה?! תקלה במכונה? שריפה?! עוד זה מזמזם וזה בא: נקישות מהירות במקצב אפריקאי קדום, שאליהן מתווסף אחר כך זמזום ארוך וחדגוני, והכול יחד בקקפוניה רועשת ומענה. כמה רעש! עכשיו אני מבין למה נתנו לי אטמים לאוזניים. הרעש נמשך ונמשך, ולפתע - הפסקה. "הכול בסדר?" נשמע הקול ברמקול. "ב-טח! מ-צו-ין!" אני עונה. "יופי, אז אנחנו ממשיכים. תשתדל לא לזוז".

ושוב רעש מחריש. עם הזמן הוא נעשה נסבל. ניתן אפילו למצוא בו איזה קצב מונוטוני מרגיע להירדם איתו. טַקַטַקַה טַקַטַקַה טַקַטַקַה טַקַטַקַה... אני עוצם עיניים, מנסה להתנתק. מחשבות חולפות בראש, שירים שונים מתנגנים לפי קצב המכונה. פתאום משתרר שקט והמחשבות נקטעות. הרמקול מחדר הבקרה מודיע לי בקול תקיף:

- "תראה, אי אפשר ככה. אתה זז כל הזמן. אנחנו צריכים להתחיל את הצילום עוד פעם".

- "סליחה. אני אשתדל לא לנשום".

- "אל תהיה ציני. אנחנו בסך הכול רוצים לגמור את הצילום הזה"

מי ציני? אני באמת מנסה לא לנשום. גם לא למצמץ. מה אתם מתלוננים? תגידו תודה שאני לא צורח ושורט את המכונה הארורה הזו.

אוי, לעזאזל, מאיפה בא עכשיו העקצוץ הזה בקצה האף? אאחחחח... מגרד... אני מעקם את האף בזוויות שונות לנטרול המטרד. לא עוזר. אני מנסה לגרד אותו באמצעות העין: מפזיל את המבט בכיוון זירת הפשע, ללא תוצאות. והרעש... הרעש... קר לי.. רע לי... אני משתגע פה!!

שוב שקט מעורר תקוות ושוב סדרה של רעשים מפחידים ושוב שקט וחוזר חלילה. כך כמעט חצי שעה. ואז דלת החדר נפתחת. זהו? נגמר?

חחחחח.... מה פתאום נגמר. המיטה נעה החוצה, ורופאה צעירה עומדת שם, אומרת לי לא לזוז ורק להושיט לה את הזרוע. דקירה. איי. לא תפסה את הוריד. שוב דקירה. איי. הפעם תפסה. מזריקים לי חומר ניגוד. "יש רק עוד עשר דקות בערך ונגמר" היא אומרת. ההפסקה נגמרה, הקונצרט ממשיך. אני מתחיל לספור לאחור לפי קצב הנקישות של המכונה: טק-טק אחד... טק-טק שתיים... טק-טק שלוש... טק-טק ארבע...

בשלב כלשהו אני מאבד ספירה. המכונה סוגרת עליי, הרעשים תוקפים אותי, הגוף כואב מהשכיבה הממושכת. עוד רגע אדפוק על הקירות ואצעק בהיסטריה: "תוציאו אותי מפה!! תוציאו אותי מפה!! אני לא יכול יותר!!"

אך אז זה נגמר. אני שומע את הדלת נפתחת שוב, שומע קולות, רואה אור בחדר. מספר שניות אחר כך אני נשלף החוצה מהצינוק, הרופאה מוציאה את העירוי.

- "אתה יכול להוציא את האטמים מהאוזניים!".

- "אני לא שומע, יש לי את האטמים באוזניים!".

היא מוציאה אותם בשבילי. אני מתיישב על המיטה. הגוף תפוס, הגב כואב, הרגליים רדומות, הראש סחרחר.

אני יורד, מדדה החוצה, אוסף את חפצי המתכת שלי ונוסע הביתה.

בדרך חזרה המכוניות צופרות, המשאיות נוהמות, הנהגים צורחים והרדיו מחרחר, אך לאוזניי ערבים צלילים אלה כסימפוניה נהדרת של אושר ושלווה...