החיים, אמר ג'ון לנון, הם מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תוכניות אחרות. וזה נכון. כל מי שמגיע לבית לווינשטיין תכנן תוכניות אחרות. אף אחד לא רצה באמת להגיע לשם.

אבל שלמה חביב באמת תכנן משהו אחר. הוא תכנן למות.

שלמה חביב נולד, גדל וחי עם מחלה נוראה. קוראים לה סכיזופרניה. חביב והסכיזופרניה הלכו יד ביד במשך יותר משלושים שנה. היא הייתה הצל שלו, הוא היה הצל שלה. היא רדפה אותו, היא שיגעה אותו. הוא פחד לצאת לרחוב בגללה. הוא לא יכול היה להישאר בבית איתה. הפסיכיאטר שלו רשם לו כדורים, אחר כך שינה לו את הכדורים. האנשים בחוץ נראו לו מאיימים מדי. החיים נראו לו מפחידים מדי. והעובדה ששני הוריו נפטרו בגיל צעיר בוודאי לא תרמה למצבו. חביב היה מיואש.

יום אחד, כשלא יכול היה לסבול יותר את הפחדים, את העצב, את הצללים, הוא החליט להצטרף לאמא ואבא שלו ולקפוץ מהחלון.

אז הוא קפץ. לא מחלון של איזה בניין משרדים גבוה, ויש הרבה כאלה בעיר בה הוא גר. הוא  אפילו לא בחר בגג של בניין מגורים בשכונה. הוא הסתפק בקומה שלישית. הוא גם לא קפץ ראש, כמו שצריך אם באמת רוצים למות. הוא קפץ נר. אז במקום להימרח על המדרכה ולהתפרק לאלף חתיכות, הוא רק נפל על התחת וקיבל זרם לכל אורך עמוד השדרה, והוא נהיה משותק מהמותניים ומטה.

הוא מצא את עצמו בבית לווינשטיין. מריר, מתוסכל והרבה יותר מיואש. כי הייאוש של אדם שמנסה להתאבד קטן רק מזה של אדם שמנסה – ולא מצליח.

הוא היה מתגלגל במחלקה באיטיות, בפנים מיוסרות. לעתים היה יושב ובוהה בטלוויזיה, לבד. פעם ביום הוא היה מתקשר מהטלפון הציבורי לאחת מדודותיו. לא שמעתי על מה הם דיברו, אך בדרך כלל השיחה הייתה מסתיימת בכעס ובבכי. הדודות שלו היו המשפחה היחידה שנותרה לו. עם זאת, כשהן היו באות לבקר הוא נהג לפעמים לגרש אותן; טען שהן נגדו, שהן לא רוצות לעזור לו. הוא לא היה מוכן להקשיב להן. כשישבנו יחד פעם, חביב ואני, בחדר האוכל הוא אמר לי: "אתה, טוב לך, יש לך משפחה, הורים, הם באים לבקר. אני, מה יש לי? כלום אין לי..." קולו נשבר, פניו הארוכות התעוותו לרגע כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי, אך מייד חזרו להבעה הרגילה, המיוסרת.

היו ימים בהם חביב סירב להתקלח או לרדת מהמיטה. הוא שכב על המיטה, בחלוק בית החולים, זועף, נחוש שלא לרדת. לא עזרו הבקשות, הדרישות או האיומים. הוא לא ירד לטיפולים, גם לא בשביל לאכול. באוכל שהביאו לו הוא לא נגע. פעמים אחרות היה נכנע ויורד לזמן קצר ואז מבקש לחזור למיטה. משלא נענה, היה יושב במחאה ליד מיטתו, כפוף, מחכה בשתיקה. הוא לא ענה לשאלות של אחרים ולא הסכים לזוז מהמיטה. אולי זו הייתה חלק ממלחמתו בבית החולים, אולי חלק ממלחמתו במצב, או אולי מלחמתו בעצמו.

קשה היה לדבר עם חביב. אי אפשר היה להוציא ממנו תשובות ברורות. לרוב שתק. כשדיבר, היו לפתע פורצות המלים בשטף. הוא דיבר במהירות ובשקט, מאוד בשקט. הוא תמיד היה חוזר על מלים חוזר על מלים חוזר חוזר על מלים. הוא עבר מנושא לנושא, משאלה לשאלה, בלי לחכות לסוף התשובה, ואז בבת אחת היה נעצר השטף, והוא שוב היה מתעטף בשתיקה, נאנח ומתגלגל הלאה בייסוריו.

חביב סבל מכאבים. כאבים נפשיים וגם פיסיים; ברגליו הפגועות חש את אותם זרמים עִצביים ודקירות איומות שחווים אנשים שנפגעו בגפיים. אותם כאבים נוראיים מהם גם אני סובל, בידיי. "זה אף פעם לא יעבור, נכון? זה אף פעם אף פעם לא יעבור נכון? זה תמיד יהיה ככה, נכון? הכאבים האלה. זה תמיד יהיה נכון?" שאל אותי יותר מפעם אחת. מה יכולתי לענות? ניסיתי להסביר לו שזה סימן טוב, שזה מראה שהעצבים מנסים לפלס דרך חזרה לרגליים. ככה לפחות הרופאים אמרו לי. אבל הוא לא האמין. הוא לא רצה להאמין. הוא העדיף להתפלש בכאביו, רצה אישור לסבל שלו.

כמו כל אחד שמוצא את עצמו במצב כה עגום, המצב הקודם בו היה נראה לו לפתע הרבה יותר זוהר: "אתה יודע איך פעם הייתי הולך? כמו איילה הייתי הולך, כמו איילה. בצעדים גדולים. עכשיו תראה אותי, נכה..." ושוב הקול הנשבר, שוב אותה התעוותות בַפַנים ואחר כך, כרגיל, ההתעשתות. חביב היה מפורק לחלוטין מבפנים, אך משהו מנע ממנו לפרוק את אותו עצב החוצה, להקל קצת על הכאב. במקום זה הוא העדיף לעטוף עצמו ברחמים עצמיים, לאגור את התסכול.

                                                            ***

שלמה חביב היה במחלקה כשלושה חודשים. אחר כך הוא נלקח למוסד כלשהו בתל אביב או בפתח תקווה. הוא השתחרר בשקט, בלי פרידות מרגשות, בלי טקסים או מתנות. בתמונה האחרונה שלו שאני זוכר, הוא היה ישוב במקומו הקבוע, בוהה בטלוויזיה, כשמישהו, כנראה מאותו מוסד, בא והעביר אותו לכסא גלגלים אחר. חביב לא התנגד. הוא רק התעוות באותו מבט כואב, מוכַר. אחר כך בוודאי הלכו לחדרו, אספו את מעט החפצים שלו מהארונית, חתמו על הטפסים הנחוצים. חביב אולי מלמל כמה מילים של פרידה, אם בכלל, מהאחיות ומשכניו לחדר, ובזאת תם סיפורו של שלמה חביב בבית לווינשטיין.

אבל סיפורו של שלמה חביב בחיים- לא נגמר. הוא לא ימות כל כך מהר, אף שזהו ודאי רצונו הגדול ביותר. חייו כבר אינם תלויים בו. וגם אם היו, ספק אם הוא יצליח לאזור שוב את האומץ ולעשות מעשה. הוא נידון לעוד שנים ארוכות של עצבות, מרירות, תסכול וייאוש.

אך אם יש אלוהים, או איזה כוח עליון, אולי הוא בכוחו יעזור לשלמה חביב, יחסוך ממנו את כל הסבל הזה, ויעניק לו סוף סוף את השקט והשלווה להם הוא כה מייחל.