שעות הצהריים במחלקה, בדרך כלל בין שתיים לארבע, היו שעות המנוחה. המאושפזים היו עולים למיטותיהם, נחים מעמל יומם ומייסורי הפיזיותרפיה, מעכלים את ארוחת הצהריים ושוקעים בשלופשטונדה עד הגיע זמן ארוחת הערב.

אני, מסיבה לא ידועה, לא הצלחתי להירדם בשעות אלה על אף עייפותי הרבה, בעיקר בתקופת האשפוז שאחרי הניתוח. תחת זאת שכבתי במיטתי, חשבתי מחשבות והגיתי הגיגים שבבוא היום עתידים היו להפוך לבלוג צנוע בשם "סיט דאון קומדי".

אך באותם הימים לא ידעתי כלל בלוג מהו, ועל כן הופנו אפיקַיי היצירתיים לכיוון השירה. כן חברים, משורר אנוכי. ובעודי שוכב ליד החלון חסר שינה התרוצצו במוחי מילים, נבנו בתים, נרקמו שורות ונחרזו חרוזים לשיר אשר יתאר לעולם את חַיַי במחלקה 4.

ההזדמנות לתעל את הרעיונות למעשים הופיעה בפניי בחדר הריפוי בעיסוק, עת הורכבו עבורי הסדים שיאפשרו לי להקליד במחשב את שלל המילים שהצטברו בראשי. ואכן, המילים זרמו אל המסך, ובמשך מספר שבועות, אחת לכמה ימים התיישבתי מול המחשב וביצעתי בשיר שינויים, תיקונים, עריכה והגהה עד הגעה לשלמות.

מספר ימים לפני השחרור יצאה מן המדפסת הגירסה הסופית. התוצאה הייתה מרשימה: "אחות, אחות" - יצירת פאר ספרותית בועטת ומטלטלת, בעלת תכנים נוקבים שירעידו את אמות הסיפים של המחלקה והחברה הישראלית בכלל, יצירה הראויה להילמד בבתי הספר. במבט רטרוספקטיבי ייתכן שמי שקרא את כל הבלוג עד כה על תיאוריו החושפניים והפולשניים, אולי לא ימצא את השיר כה מהפכני ובוטה, אך באותם ימים מדובר היה בשבירת מוסכמות ופריצת דרך של ממש.

אם כן, השיר היה מוכן, ודרכי אל הכתרתי כמשורר הלאומי הבא הייתה סלולה. כל שהיה עליי לעשות הוא להביא את השיר לתודעת הציבור, והמילים יעשו את שלהן.

ואז הפציע בראשי רעיון שיווקי-פרסומי אדיר: על מנת לעורר עניין מקסימלי בשיר יופץ הוא תחילה ברחבי המחלקה תחת מעטה מסתורין וחשאיות; המאושפזים והצוות יקראו את היצירה, ישתנקו ויעכלו אותה; מפה לאוזן תעבור השמועה אודות השיר המופלא; האנשים ישאלו אחד את השני: "מי הוא זה ואיזה הוא אותו אמן מיוסר המפיק כאלה מרגליות תחת ידו?"; האחות תשאל אותי בבוקר: "מסתובב כאן איזה שיר מדהים שאיש אינו יודע מיהו מחברו. התדע על כך משהו?", ואני אתמם ואשאל "שיר? איזה שיר? מעולם לא שמעתי על שום שיר" ואקרוץ לעצמי בשקט; אז ייוצר מה שמכונה בעגה הפרסומית "באזז" ומרחבי המחלקה תעלה הקריאה: יעלה ויבוא אותו אמן מחונן ויציג עצמו בפנינו!; או-אז אסיר מעליי את מעטה המסתורין, והשאר כבר יהיה הסטוריה.

מן המחשבות אל המעשים: כשבוע לפני שיחרורי, בשעת ערב מאוחרת, התכנס בחדרי צוות פעולה נכון אלי קרב – ד' אחי, ו-א' בן דודי. חילקתי להם עותקים של השיר, עברנו יחד על תוכנית הפעולה, איחלתי להם הצלחה והם יצאו לדרך.

הם עברו חרש במסדרונות הריקים והניחו את הניירות במקומות אסטרטגיים: שניים על דלפק האחיות, שניים בחדר האוכל ועוד מספר עותקים על כסאות ריקים במסדרונות. התכנון להניח עותקים בפינת הטלוויזיה לא יצאה אל הפועל עקב נוכחות של מאושפזים במקום.

הם חזרו אליי כדי לדווח שהפעולה עברה בשלום, ואז הכוח התפזר ונסע הבייתה. הלכתי לישון מלא התרגשות כשחיוך נסוך על פניי. לֶט דֶה שוֹאוּ בֶגִין, כפי שאומרים באנגלית. מחר יתחיל הבאזז.

הבוקר הגיע. האחות באה עם הנר, אמרה בוקר טוב אך לא ציינה דבר לגבי השיר. גם במקלחת לא עלה הנושא. אולי מדובר כאן בקרב מוחות? חשבתי.

עם סיום טקס ההלבשה התגלגלתי לעבר חדר האוכל, אולי שם התחיל הבאזז לזמזם. שני העותקים שפוזרו על השולחנות היו מונחים אחר כבוד על המדף, ללא התייחסות. זה כבר התחיל להכעיס.

לאחר הארוחה ניגשתי אל דלפק האחיות על מנת לראות מה מצב הבאזז שם. גורנישט. דפי השיר היו קבורים מושפלים תחת ערימת ניירות לתיוק. את העותקים במסדרון בטח זרקו המנקות בבוקר. המבצע נכשל. הבאזז התבזבז והתמוסס עוד לפני שהחל.

עוד יומיים חיכיתי לתגובה מצד איזו אחות, אך ברור היה לי שזו לא תבוא. התבוסה הייתה צורבת. שבועות של עבודה ירדו לטימיון, ובשורת העילוי מבית לוינשטיין לא הופצה לַעולם.

יום השחרור הגיע, ולאחר סבב ארוך של טפסים, פרידות, תודות ודמעות ניגשתי אל אחת האחיות, מהחביבות עליי במחלקה (שגם ידעתי שתעריך את היצירה שלי וסגנון הכתיבה שלי), והגשתי לה בידיים רועדות עותק מקופל של השיר. היא פתחה את הדף, הביטה בשיר וקראה: "מה, זה אתה?!"

עיניי נפקחו בתדהמה: "אז...אתם ראיתם את השיר?"

"בטח! מצאנו אותו בבוקר ולא ידענו מי כתב את זה"

זאת אומרת ש...היה באזז! אולי קצר, אולי חלש, אבל באזז! עשיתי זאת! השלב הראשון בדרך להכרה בינלאומית!

האחים והאחיות נדחפו והתקבצו בינתיים סביב השיר וקראו אותו מחייכים ומגחכים. האחות הראשית הציעה להעביר אותו לדף יפה יותר ולתלות אותו על הקיר, תגובות ומחמאות נשמעו סביב וההתרגשות הייתה רבה. דקה אחר כך התפזרו כולם חזרה לעבודתם, מותירים אותי להתגלגל אל מחוץ למחלקה בפעם האחרונה, עטור זרי תהילה וגלי אהדה. אמרתי לכם- משורר אנוכי, ידידיי. כן, משורר.

אחות, אחות / חיים נחמן ווקמן

הוי, אחות, אחות, תעשי לי קטטר

תכניסי לי צינור של 40 סנטימטר,

דחפי אותו עמוק לתוך השלפוחית;

500 CC ישר לתוך השקית.

הוי, אחות, אחות, תעשי לי גם חוקן.

רוקני לי את המעיים לגמרי מכל תוכן.

תכניסי לי גם נר, עמוק עמוק בפנים,

זה עושה לי טוב, אחות, זה עושה לי נעים.

הו, אחות יקרה, אני זקוק לטיפול.

יש לי פנצ'ר בעגלה וגם בטיטול.

ויצא לי פצע לחץ, כואב לי אימים.

אחות, אל תשאלי, גם יש לי טחורים.

תני לי לקסעדין, תני לי לקסיקל.

תני לי אבילק, דופילק ומוציביטל.

תני לי גם ואליום, קלונקס ואלטרול,

תני אופטלגין, אלגולין ואקמול.

תוציאי, תכניסי, תקיזי, נקי לי.

תדקרי, תחבשי, מזוהם או סטרילי.

רק שאלה אחת לי, אחות, רק תעני:

מה ייגמר קודם – השיר או אני?