לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


קבלו אותו במחיאות קביים סוערות
Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: כאן. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מדחי לבכי


 


ארבעה שבועות לתוך השיקום בבית החולים שמתחרז עם צ'יבה בתל הגומר. האשפוז, שהחל בשאננות שאוכל לצאת ממנו הולך על הידיים עם רגל אחת קשורה מאחור, שינה כיוון לפני שבועיים מהפרוגרסיה לכיוון הרגרסיה. משהו בעסק התפקשש וכעת אני נתון להתקפי ספסטיות וחולשה ברגליים חמורים יותר מאלה שהיו לפני הניתוח. רגל שמאל בקושי מתפקדת, רגל ימין מדעדעת בעקבותיה,אני בקושי מתרומם כדי לעבור, יש לי חוסר תחושה חלקי בבטן ובגב החל מקו החזה, קושי לשמור על יציבות בישיבה בלי ליפול קדימה ואחורה והסיבה עדיין לא אותרה. מצד שני, הצליחו לאתר אצלי הידרוניפוזיס בשתי כליות (העונש: קטטר ואולטראסאונד חוזר), גוש חשוד ביותרת כליה (CT), שני פצעונים חשודים (ביופסיה) וציפורן חודרנית (חוקן). רק ה-MRI המיוחל, שאולי ישפוך אור על המצב המידרדר ברגליים, מתעכב לפרק זמן לא ידוע, אבל לא צריך תואר רביעי כדי להצביע על החשודים המיידיים: נוער הגבעות של עמוד השדרה שמבצעים פעולות תג מחיר במחאה על פינוי חבריהם מהחבל הלומברי לפני כשבעה שבועות. אך עד שלא תסתיים החקירה לא ניתן יהיה להגיש כתב אישום, מה גם שהמחשבה על פינוי מאחזים נוספים - על האשפוז וההתאוששות והתוצאות הפוטנציאליות הכרוכים בו - מותירים אותי במצב די מרוט ומתוסכל.


 


אם אני מתנחם במשהו, זה שאני נמצא במקום טוב להידרדר בו, מקום שיש בו רופאים מומחים ושירותים רפואיים במרחק נסיעה קצרה במיטה במקום להיטרטר בין בתי חולים לבית לקופת חולים וטופסי 17 וחוסר ודאות גדול עוד יותר. הרופאים כאן נעימים ומסבירי פנים, האחיות נעימות וחברותיות, הטיפולים מושקעים ורציניים ובמסדרונות המחלקה, להבדיל מהמקום ההוא ברעננה, אין ריח תמידי של חרא.


 


ואם בחרא עסקינן, אי אפשר שלא לתת את הדעת גם על מערכת העיכול שלי, שמאז הניתוח העלתה הילוך בקצב המטבוליזם ובמנגנון הפרסטלטיקה שלה. אני מבקר בשירותים, פורק את אשר על ליבי, חש הקלה וזמן לא ארוך אחר כך כבר מתבשלת על אש גבוהה הפריקה הבאה. כמו חבורת יזמים בעמק הסיליקון, שעובדים על סטארט-אפ חדש, יוצאים לאקזיט מהיר ומייד מתיישבים לעבוד על סטארט-אפ נוסף, גדול ומהפכני יותר מקודמו. ומילא התכיפות - היא ממילא הייתה קצת פעלתנית גם באזרחות - אבל הדחיפות! ממש כמו ילדים קטנים וחסרי סבלנות - עכשיו! עכשיו רוצים! איפה הסבלנות, הבגרות, ההבנה שלא הכול אפשר לקבל מייד, בטח לא בזמן נסיעה הביתה, כשרק תחנות דלק מפוקפקות על בתי השימוש חסרי המושבים שלבם, עומדות לרשותי כנקודות מפלט; או באמצע מתיחה בטיפול פיזיוטרפי כשהישבן שלי במרחק נפיחה מהפיזיוטרפיסטית החביבה ותכולת העיניים שמבקשת ממני לכווץ ולשחרר, יותר חזק, עוד פעם, יותר חזק, כשלכווץ זה אחלה אבל לשחרר, הו לשחרר, את לא באמת רוצה שאני אשחרר, והרי יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור יחד, יחסינו רק בשלב ההיכרות, איך אשא את פניי אלייך אם אשחרר, אז אני עובד על נשיפות, גורם לה לחשוב שהפנים שלי מכווצות רק מהמאמץ להרים את האגן מהמיטה ובראש מנסה להשקיט את המהומה הפנימית. אז ניסינו תרופות עדינות, כל מיני תכשירים משחררים, שאמורים לעודד את המעיים לשלם הכול במזומן על השולחן, אבל לא, הם מעדיפים בתשלומים, בעסקאות קרדיט עם ריבית נופחת; עדיף מבחינתם לדהור בעזרת המטפל על כיסא הגלגלים בפנים חתומות ומרוכזות, שלא להזיז אף שריר, לשירותים שבחדר, להעמיד בממחן סוגרים עייפים, להיטלטל בזרועותיו של הנפאלי על רגליי החלשות, לברך שוב על אירוע של כמעט-ופגע, ולעזאזל עם איכות החיים וניקיון התחתונים.


 


מלבד עניינים אלה, יש גם חיי חברה במחלקה, אנקדוטות משעשעות ראויות לציון ואנשים מעניינים בעלי סיפורים רפואיים מטלטלי סיפים, אך לעת עתה נסתפק בדיווח זה מהחזית. עדכונים בהמשך.


 


 





נ .ב.


האם כבר הצטרפתם לדף המעריצות של סיט דאון קומדי בפייסבוק? כדאי, זה בחינם, לא יקר וגם לא עולה כסף!
נכתב על ידי , 17/1/2012 19:56   בקטגוריות כאן מתגלגלים בכיף, קקה ופיפי  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פזית ב-29/1/2012 09:19
 



פרק 24 - בחזרה לזירת הפשע


 

בלי ששמתי לב, סתם כך מתחת לאף, חגגתי לפני מספר ימים שנה להולדת הבלוג. שנה שהולידה יבול עצום של עשרים ושבעה פוסטים, שזה בחישוב גס יוצא קצת יותר משני פוסטים לחודש. הספק מכובד לכל הדיעות, או לפחות לדעתי.

 

בלי שום קשר לכך, ולגמרי במקרה, הגעתי לביקור בבית לוינשטיין למטרת מספר בדיקות ביקורת. כצפוי לא הרבה השתנה: הטלוויזיה דלקה בווליום מקסימלי, האוכל היה טעים באופן מינימלי והמון אנשים בכסאות גלגלים הסתובבו במסדרונות ובחצר.

 

שינויים קטנים כן התרחשו: מספר לא קטן של עובדים חדשים שלא הכרתי; המעליות התחדשו ושופצו, וכעת הכפתורים ממש ניתנים ללחיצה לשמחת המאושפזים. כמו כן נוספו בהן מראות גדולות, שזו לדעתי טעות איומה, שכן אדם המאושפז במקום שכזה איננו מצוי בדרך כלל בשיא יפעתו והדרתו, והדבר האחרון (כמעט) שהוא רוצה לראות בדרך למחלקה או לפיזיותרפיה הוא את השתקפותו החיוורת בראי האימתני.

 

האחיות קיבלו אותי בחיוכים, החמיאו לי על התקדמותי, ציינו ששמנתי (הגעתי ל-57 ק"ג חברים, אוטוטו אזדקק לדיאטה) וגם שאלו אותי איך מתקדמת הכתיבה בבלוג (אני? בלוג?! מי אמר לכם שאני כותב בלוג?). סגן מנהל המחלקה אף ניגש אליי, הניח ידו על כתפי וביקש את הכתובת של האתר (אהלן דוקטור!). גם המרפאה בעיסוק שוחחה עימי מספר דקות, וכשעברה הפסיכולוגית לידי אמרתי לה שלום ואפילו לא התכופפתי.

כמובן שגם קפצתי לביקור אצל הפיזיותרפיסט וזכיתי בחיוך, חיבוק והזמנה לכוס קפה אצלו בבית במרפסת.

 


 

תחושת זרות ושייכות תקפו אותי בו זמנית. אולי בעצם יותר זרות משייכות. פתאום הבנתי שלמבקר מבחוץ המקום נראה הרבה יותר מדכא מאשר למי ששוהה שם וחי שם יום-יום.

 

באופן כללי ניתן לומר שהחיים המשיכו לזרום שם בלעדיי רגע אחרי שהשתחררתי. מיטות מתמלאות שעות ספורות לאחר שהן מתרוקנות, אנשים באים והולכים והשגרה זורמת כאילו מעולם לא הייתי שם. היה לי מוזר לעבור ליד החדר שלי ולראות אדם אחר במיטה שבה ביליתי כל כך הרבה זמן.

 


 

בעודי שם נזכרתי בחוב קטן שיש לי לקוראים עוד מהפוסט הראשון. פתחתי את המגירה במסדרון, שלפתי את מבוקשי והטמנתי אותו אצל אבי.

 

אז לכל מי שלא האמין, לכל מי שפיקפק - הרי הראייה החותכת. אחד הדברים שהכי הדהימו אותי, דחו אותי והביכו אותי כשרק הגעתי למחלקה. הרי הוא לפניכם:

אוי לעיניים. אוי למעיים.

 

נכתב על ידי , 15/6/2004 17:59   בקטגוריות כאן מתגלגלים בכיף  
101 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פיסטוק (וגם עצמו) ב-28/7/2004 18:17
 



פרק 23 - המשורר האלמוני


 

אתמול, 8 באפריל, צוין יום מיוחד ומרגש – שנה תמימה חלפה מאז השתחררתי מבית לוינשטיין! המאורע נחגג ברוב הדר בחיק המשפחה בארוחת ערב חגיגית שכללה סלט ומצות. כדורי "דנטריום" ו"ליוריזל" נשפכו אל פי בהמוניהם והמים זרמו כמו מים. ונראה שאין אירוע מתאים מזה כדי לספר את סיפורו של המשורר האלמוני:

 

שעות הצהריים במחלקה, בדרך כלל בין שתיים לארבע, היו שעות המנוחה. המאושפזים היו עולים למיטותיהם, נחים מעמל יומם ומייסורי הפיזיותרפיה, מעכלים את ארוחת הצהריים ושוקעים בשלופשטונדה עד הגיע זמן ארוחת הערב.

 

אני, מסיבה לא ידועה, לא הצלחתי להירדם בשעות אלה על אף עייפותי הרבה, בעיקר בתקופת האשפוז שאחרי הניתוח. תחת זאת שכבתי במיטתי, חשבתי מחשבות והגיתי הגיגים שבבוא היום עתידים היו להפוך לבלוג צנוע בשם "סיט דאון קומדי".

 

אך באותם הימים לא ידעתי כלל בלוג מהו, ועל כן הופנו אפיקַיי היצירתיים לכיוון השירה. כן חברים, משורר אנוכי. ובעודי שוכב ליד החלון חסר שינה התרוצצו במוחי מילים, נבנו בתים, נרקמו שורות ונחרזו חרוזים לשיר אשר יתאר לעולם את חַיַי במחלקה 4.

 

ההזדמנות לתעל את הרעיונות למעשים הופיעה בפניי בחדר הריפוי בעיסוק, עת הורכבו עבורי הסדים שיאפשרו לי להקליד במחשב את שלל המילים שהצטברו בראשי. ואכן, המילים זרמו אל המסך, ובמשך מספר שבועות, אחת לכמה ימים התיישבתי מול המחשב וביצעתי בשיר שינויים, תיקונים, עריכה והגהה עד הגעה לשלמות.

 

מספר ימים לפני השחרור יצאה מן המדפסת הגירסה הסופית. התוצאה הייתה מרשימה: "אחות, אחות" - יצירת פאר ספרותית בועטת ומטלטלת, בעלת תכנים נוקבים שירעידו את אמות הסיפים של המחלקה והחברה הישראלית בכלל, יצירה הראויה להילמד בבתי הספר. במבט רטרוספקטיבי ייתכן שמי שקרא את כל הבלוג עד כה על תיאוריו החושפניים והפולשניים, אולי לא ימצא את השיר כה מהפכני ובוטה, אך באותם ימים מדובר היה בשבירת מוסכמות ופריצת דרך של ממש.

 

אם כן, השיר היה מוכן, ודרכי אל הכתרתי כמשורר הלאומי הבא הייתה סלולה. כל שהיה עליי לעשות הוא להביא את השיר לתודעת הציבור, והמילים יעשו את שלהן.

 

ואז הפציע בראשי רעיון שיווקי-פרסומי אדיר: על מנת לעורר עניין מקסימלי בשיר יופץ הוא תחילה ברחבי המחלקה תחת מעטה מסתורין וחשאיות; המאושפזים והצוות יקראו את היצירה, ישתנקו ויעכלו אותה; מפה לאוזן תעבור השמועה אודות השיר המופלא; האנשים ישאלו אחד את השני: "מי הוא זה ואיזה הוא אותו אמן מיוסר המפיק כאלה מרגליות תחת ידו?"; האחות תשאל אותי בבוקר: "מסתובב כאן איזה שיר מדהים שאיש אינו יודע מיהו מחברו. התדע על כך משהו?", ואני אתמם ואשאל "שיר? איזה שיר? מעולם לא שמעתי על שום שיר" ואקרוץ לעצמי בשקט; אז ייוצר מה שמכונה בעגה הפרסומית "באזז" ומרחבי המחלקה תעלה הקריאה: יעלה ויבוא אותו אמן מחונן ויציג עצמו בפנינו!; או-אז אסיר מעליי את מעטה המסתורין, והשאר כבר יהיה הסטוריה.

 

מן המחשבות אל המעשים: כשבוע לפני שיחרורי, בשעת ערב מאוחרת, התכנס בחדרי צוות פעולה נכון אלי קרב – ד' אחי, ו-א' בן דודי. חילקתי להם עותקים של השיר, עברנו יחד על תוכנית הפעולה, איחלתי להם הצלחה והם יצאו לדרך.

 

הם עברו חרש במסדרונות הריקים והניחו את הניירות במקומות אסטרטגיים: שניים על דלפק האחיות, שניים בחדר האוכל ועוד מספר עותקים על כסאות ריקים במסדרונות. התכנון להניח עותקים בפינת הטלוויזיה לא יצאה אל הפועל עקב נוכחות של מאושפזים במקום.

 

הם חזרו אליי כדי לדווח שהפעולה עברה בשלום, ואז הכוח התפזר ונסע הבייתה. הלכתי לישון מלא התרגשות כשחיוך נסוך על פניי. לֶט דֶה שוֹאוּ בֶגִין, כפי שאומרים באנגלית. מחר יתחיל הבאזז.

 

הבוקר הגיע. האחות באה עם הנר, אמרה בוקר טוב אך לא ציינה דבר לגבי השיר. גם במקלחת לא עלה הנושא. אולי מדובר כאן בקרב מוחות? חשבתי.

 

עם סיום טקס ההלבשה התגלגלתי לעבר חדר האוכל, אולי שם התחיל הבאזז לזמזם. שני העותקים שפוזרו על השולחנות היו מונחים אחר כבוד על המדף, ללא התייחסות. זה כבר התחיל להכעיס.

 

לאחר הארוחה ניגשתי אל דלפק האחיות על מנת לראות מה מצב הבאזז שם. גורנישט. דפי השיר היו קבורים מושפלים תחת ערימת ניירות לתיוק. את העותקים במסדרון בטח זרקו המנקות בבוקר. המבצע נכשל. הבאזז התבזבז והתמוסס עוד לפני שהחל.

 

עוד יומיים חיכיתי לתגובה מצד איזו אחות, אך ברור היה לי שזו לא תבוא. התבוסה הייתה צורבת. שבועות של עבודה ירדו לטימיון, ובשורת העילוי מבית לוינשטיין לא הופצה לַעולם.

 

יום השחרור הגיע, ולאחר סבב ארוך של טפסים, פרידות, תודות ודמעות ניגשתי אל אחת האחיות, מהחביבות עליי במחלקה (שגם ידעתי שתעריך את היצירה שלי וסגנון הכתיבה שלי), והגשתי לה בידיים רועדות עותק מקופל של השיר. היא פתחה את הדף, הביטה בשיר וקראה: "מה, זה אתה?!"

עיניי נפקחו בתדהמה: "אז...אתם ראיתם את השיר?"

"בטח! מצאנו אותו בבוקר ולא ידענו מי כתב את זה"

זאת אומרת ש...היה באזז! אולי קצר, אולי חלש, אבל באזז! עשיתי זאת! השלב הראשון בדרך להכרה בינלאומית!

 

האחים והאחיות נדחפו והתקבצו בינתיים סביב השיר וקראו אותו מחייכים ומגחכים. האחות הראשית הציעה להעביר אותו לדף יפה יותר ולתלות אותו על הקיר, תגובות ומחמאות נשמעו סביב וההתרגשות הייתה רבה. דקה אחר כך התפזרו כולם חזרה לעבודתם, מותירים אותי להתגלגל אל מחוץ למחלקה בפעם האחרונה, עטור זרי תהילה וגלי אהדה. אמרתי לכם- משורר אנוכי, ידידיי. כן, משורר.

 

אחות, אחות / חיים נחמן ווקמן

 

הוי, אחות, אחות, תעשי לי קטטר

תכניסי לי צינור של 40 סנטימטר,

דחפי אותו עמוק לתוך השלפוחית;

500 CC ישר לתוך השקית.

 

הוי, אחות, אחות, תעשי לי גם חוקן.

רוקני לי את המעיים לגמרי מכל תוכן.

תכניסי לי גם נר, עמוק עמוק בפנים,

זה עושה לי טוב, אחות, זה עושה לי נעים.

 

הו, אחות יקרה, אני זקוק לטיפול.

יש לי פנצ'ר בעגלה וגם בטיטול.

ויצא לי פצע לחץ, כואב לי אימים.

אחות, אל תשאלי, גם יש לי טחורים.

 

תני לי לקסעדין, תני לי לקסיקל.

תני לי אבילק, דופילק ומוציביטל.

תני לי גם ואליום, קלונקס ואלטרול,

תני אופטלגין, אלגולין ואקמול.

 

תוציאי, תכניסי, תקיזי, נקי לי.

תדקרי, תחבשי, מזוהם או סטרילי.

רק שאלה אחת לי, אחות, רק תעני:

מה ייגמר קודם – השיר או אני?

 

 

נכתב על ידי , 9/4/2004 16:02   בקטגוריות כאן מתגלגלים בכיף  
92 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יוסף המספר ב-19/1/2005 09:34
 




דפים:  
52,074
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לwalkman אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על walkman ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)