הלילה האחרון בהחלט עתיד להיכנס לפנתיאון הלילות המחורבנים בחיי. באחת עשרה הלכתי לישון בידיעה שבשלוש וחצי עליי להתעורר כדי לנסוע לצילום MRI באכילוב. למעשה הייתי אמור להתעורר עוד קודם, בסביבות אחת, לצינור לילה שלי. מאז שהוצא הקטטר הקבוע לפני כשבועיים נכנסתי לריטואל של הצינתורים - צינור שנכנס לביקור ארבע פעמים ביום לריקון השלפוחית בשל חוסר יכולתה להתרוקן באופן רצוני ויזום מצדי. קצת חרי אחת עשרה כבר התחלתי להרגיש לחץ, שזה קצת מוזר, כי אני דווקא לא שותה מספיק לאחרונה, אבל הנחתי שהניסיון שלי לפצות על הכמויות הנמוכות משעות היום והערב חזר אליי כבומרנג. אז ביקשתי צינתור מוקדם וקיבלתי. להפתעתי היו לי רק 150 מ''ל לספק, שזה ממש מעט בהתחשב בלחץ שהרגשתי אבל לך תתווכח עם הגוף הזה. חוץ מזה, הנחתי שהצנתור המוקדם בעצם יותיר לי זמן שינה רצוף יותר עד שאקום בשלוש וחצי.

החגיגה החלה אחרי שעה. בחצות עוד שכבתי ער במיטה, נאבק בספאזמים עצבניים וחסרי בושה שהקפיצו לי את הרגליים והוציאו לי את הנשמה. ובדיוק כשהעסק התחיל להירגע והגוף נכנס לריחוף הנעים שלפני השינה, הרגשתי את ההרגשה שאין לטעות בה, הידיעה החד-משמעית, שברגע זה ממש פלטתי יציאה בלתי מתוכננת לתוך המכנסיים. קשה אולי להאמין, אבל לכמה שניות שקלתי לא לצלצל לאחות כי הגוף הרגיש סוף סוף כל כך רגוע ונינוח, אבל אלה היו רק כמה שניות ובצר לי לחצתי על הפעמון הכחול שבמעקה המיטה. דקה אחר כך הופיעה האחות, אחת החביבות עליי במחלקה, ואני הבעתי בפניה את חששי שבצעתתי פליטה שלא מן המניין. אולי זה רק גזים, אמרה היא בחיוך מלא תקווה, אבל אני ידעתי אל-נכון שלא בגזים מדובר. משיכה קטנה של הגוף אליה והצצה קטנה בתוך המכנסיים אימתה את חששי, והאחות פנתה ללא דיחוי למלאכת הניקוי. היא שאלה אם ארצה לרדת להתקלח או לנסות להסתפק לעת עתה במגבונים ואני אמרתי שאני אמנם אדם היגייני מיסודי אבל אני ממש רוצה לישון ושאם הבלגאן לא גדול מדי, אני מעדיף את הניקוי היבש. אז חבילת המגבונים הובאה מהארונית והמגבונים החלו להישלף בזה אחר זה וניקו את הפרש. חצי חבילה אחר כך, כשהסוף צלע לקראתנו, הרגשתי התכווצות פתאומית בשלפוחית - זו ששעה קודם רוקנה - ונוזל חם השפריץ החוצה על המיטה, הרצפה וגם על האחות עצמה. בשלב הזה אמרה האחות, עדיין בחיוך, שאין ברירה - הולכים להתקלח. אז כיסא השירותים הובא אליי ואני הושבתי עליו והתגלגלתי ראשית אל האסלה כדי לנסות לרוקן את מה שנשאר. מסתבר שהיה. אחר כך הגיעה האחות ורחצה אותי היטב במים וסבון. משם גלגלה אותי אל המיטה, שבינתיים הוצעה במצעים נקיים ויבשים, הלבישה אותי בחולצה נקייה ויבשה, והניפה אותי בקושי על המזרן. אלא שהנחיתה לא הייתה ממש מוצלחת ושכבתי באמצע המיטה, רחוק מהכרית, והיה צורך להימשך מעלה. ברגע שאחזתי בזרועה שמשכה במעלה המיטה, חשתי שוב בהתכווצות הזאת בשלפוחית והמצעים הנקיים יחד עם החולצה הנקייה הושקו במי קולחין תוצרת עצמית. שוב הלכה האחות, עדיין מחייכת, ושבה עם מצעים נקיים ויבשים, מכסה מבעוד מועד את הנקבים שלי המועדים לפורענות בחיתול. אחר כך הלבישה אותי בחולצה נקייה ויבשה ועזבה אותי לעבודותיה השוטפות כשהשעון הגדול על הקיר מורה על השעה אחת ועשרים לפנות בוקר. שעתיים וחצי אחר כך הגיע האח הגדול לדחוף לי צינור אחרון לפני היציאה לדרך. לקראת סיום הוא יצא מהחדר וחזר עם חיתול נקי. שאלתי אותו לשם מה חיתול חדש, הרי החיתול הזה נקי. הוא השיב, ''מה אתה אומר?" והעביר כמה מגבונים לחים בישבני הצואה.

וזה היה רק חלקו הראשון של הלילה הלבן.

נסו אתם לשכב אחרי כל זה ארבעים דקות בתעלת MRI צפופה כשהרגליים שלכם ספסטיות, הצוואר שלכם תפוס, הסוגרים שלכם מוטלים בספק, הגוף שלכם מתפרק והטכנאי מבקש מכם בעדינות, בבקשה לא לזוז.

מי שטוב לו ושמח כף ימחא.

נ .ב.

ארבעה שבועות לתוך השיקום בבית החולים שמתחרז עם צ'יבה בתל הגומר. האשפוז, שהחל בשאננות שאוכל לצאת ממנו הולך על הידיים עם רגל אחת קשורה מאחור, שינה כיוון לפני שבועיים מהפרוגרסיה לכיוון הרגרסיה. משהו בעסק התפקשש וכעת אני נתון להתקפי ספסטיות וחולשה ברגליים חמורים יותר מאלה שהיו לפני הניתוח. רגל שמאל בקושי מתפקדת, רגל ימין מדעדעת בעקבותיה,אני בקושי מתרומם כדי לעבור, יש לי חוסר תחושה חלקי בבטן ובגב החל מקו החזה, קושי לשמור על יציבות בישיבה בלי ליפול קדימה ואחורה והסיבה עדיין לא אותרה. מצד שני, הצליחו לאתר אצלי הידרוניפוזיס בשתי כליות (העונש: קטטר ואולטראסאונד חוזר), גוש חשוד ביותרת כליה (CT), שני פצעונים חשודים (ביופסיה) וציפורן חודרנית (חוקן). רק ה-MRI המיוחל, שאולי ישפוך אור על המצב המידרדר ברגליים, מתעכב לפרק זמן לא ידוע, אבל לא צריך תואר רביעי כדי להצביע על החשודים המיידיים: נוער הגבעות של עמוד השדרה שמבצעים פעולות תג מחיר במחאה על פינוי חבריהם מהחבל הלומברי לפני כשבעה שבועות. אך עד שלא תסתיים החקירה לא ניתן יהיה להגיש כתב אישום, מה גם שהמחשבה על פינוי מאחזים נוספים - על האשפוז וההתאוששות והתוצאות הפוטנציאליות הכרוכים בו - מותירים אותי במצב די מרוט ומתוסכל.

אם אני מתנחם במשהו, זה שאני נמצא במקום טוב להידרדר בו, מקום שיש בו רופאים מומחים ושירותים רפואיים במרחק נסיעה קצרה במיטה במקום להיטרטר בין בתי חולים לבית לקופת חולים וטופסי 17 וחוסר ודאות גדול עוד יותר. הרופאים כאן נעימים ומסבירי פנים, האחיות נעימות וחברותיות, הטיפולים מושקעים ורציניים ובמסדרונות המחלקה, להבדיל מהמקום ההוא ברעננה, אין ריח תמידי של חרא.

ואם בחרא עסקינן, אי אפשר שלא לתת את הדעת גם על מערכת העיכול שלי, שמאז הניתוח העלתה הילוך בקצב המטבוליזם ובמנגנון הפרסטלטיקה שלה. אני מבקר בשירותים, פורק את אשר על ליבי, חש הקלה וזמן לא ארוך אחר כך כבר מתבשלת על אש גבוהה הפריקה הבאה. כמו חבורת יזמים בעמק הסיליקון, שעובדים על סטארט-אפ חדש, יוצאים לאקזיט מהיר ומייד מתיישבים לעבוד על סטארט-אפ נוסף, גדול ומהפכני יותר מקודמו. ומילא התכיפות - היא ממילא הייתה קצת פעלתנית גם באזרחות - אבל הדחיפות! ממש כמו ילדים קטנים וחסרי סבלנות - עכשיו! עכשיו רוצים! איפה הסבלנות, הבגרות, ההבנה שלא הכול אפשר לקבל מייד, בטח לא בזמן נסיעה הביתה, כשרק תחנות דלק מפוקפקות על בתי השימוש חסרי המושבים שלבם, עומדות לרשותי כנקודות מפלט; או באמצע מתיחה בטיפול פיזיוטרפי כשהישבן שלי במרחק נפיחה מהפיזיוטרפיסטית החביבה ותכולת העיניים שמבקשת ממני לכווץ ולשחרר, יותר חזק, עוד פעם, יותר חזק, כשלכווץ זה אחלה אבל לשחרר, הו לשחרר, את לא באמת רוצה שאני אשחרר, והרי יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור יחד, יחסינו רק בשלב ההיכרות, איך אשא את פניי אלייך אם אשחרר, אז אני עובד על נשיפות, גורם לה לחשוב שהפנים שלי מכווצות רק מהמאמץ להרים את האגן מהמיטה ובראש מנסה להשקיט את המהומה הפנימית. אז ניסינו תרופות עדינות, כל מיני תכשירים משחררים, שאמורים לעודד את המעיים לשלם הכול במזומן על השולחן, אבל לא, הם מעדיפים בתשלומים, בעסקאות קרדיט עם ריבית נופחת; עדיף מבחינתם לדהור בעזרת המטפל על כיסא הגלגלים בפנים חתומות ומרוכזות, שלא להזיז אף שריר, לשירותים שבחדר, להעמיד בממחן סוגרים עייפים, להיטלטל בזרועותיו של הנפאלי על רגליי החלשות, לברך שוב על אירוע של כמעט-ופגע, ולעזאזל עם איכות החיים וניקיון התחתונים.

מלבד עניינים אלה, יש גם חיי חברה במחלקה, אנקדוטות משעשעות ראויות לציון ואנשים מעניינים בעלי סיפורים רפואיים מטלטלי סיפים, אך לעת עתה נסתפק בדיווח זה מהחזית. עדכונים בהמשך.

נ .ב.