המצבי רוח שלי הורגים אותי. אף פעם לא עלתה לי המחשבה שאולי זה לא ככה לכולם, מצבי רוח משתנים כל הזמן. מכל דבר. בלי סיבה. אפילו לא מחשבה ברורה שבאה אלי אלא רק רגש מעומעם שיכול לשנות לי את כל המצב רוח בשניות. כמו לקחת נשימה לא נכונה, לנשום את האוויר המדכא מול האוויר האופטימי. והאוויר הזה נכנס לריאות ומשתלט בשניות על כולי. מגיע לכל התאים ומשבש מערכות ומשנה מצבים. ואי אפשר להגדיר את האוויר הזה. אי אפשר לראות או להריח. אי אפשר לתאר. רק התחושה שמתחלפת. ועכשיו אני שוקעת ונראה כאילו אין טעם לכלום. אף אחד לא שווה את זה. כלום כבר לא מרגש או אמיתי. כולם מזוייפים והכל אפור וחסר טעם וריח. מין חוסר תחושה. קהות חושים כזו שיש בכל פינה וחוסר רצון וכוח לכלום ולכולם. לכלום אין משמעות וכלום כבר לא באמת טוב. אנשים שאהבתי באמת, אנשים שרק המחשבה עליהם הייתה מעלה חיוך, הם האנשים שמאכזבים עכשיו. ואין אף אחד שמצליח להגיע אליי ולהזיז משהו. לרגש. לשמח. להיות בעל משמעות. לשנות.