היא שכבה בחושך, ניסתה להיבלע בשמיכה הגדולה, והצמידה את ראשה בחוזקה אל הכרית. היא לא הצליחה לחסום את הצעקות.
ניסתה להתהפך לצד השני, עצמה עיניים חזק. היא עדיין שמעה.
היא רגילה לצעקות האלה. אבל הצעקה הזאת הייתה שונה. היא נשברה בסוף.
היא יכלה לשמוע את המילים מתפרקות בסוף המשפט, את הקול נשבר. היא שמעה כאב או יאוש בקול השבור שהפך בסוף המשפט לאנחה מעורבבת.
בכי. היא לא הייתה רגילה לבכי.
צעקות, כעס, מריבות קולניות, היא הכירה את הקולות הגבוהים שניהלו מלחמה מי יצליח להתגבר על השני.
אבל לא את הקול השבור, המשפט הקטוע שהופך ליאוש כואב, ואחריו שקט.
היא קמה מהמיטה ויצאה מחדרה.
הוא הפנה מבטו אליה ודיבר. מתאים לו לדבר. ניסה למצוא את השותפה לתסכול, שהיא בדרך כלל משמשת לו. זאת הדרך שלו להוציא.
אבל היא לא יכולה לשמוע עכשיו.
היא עברה בין החדרים עד שמצאה את מקור היבבה ששמעה קודם.
היא ראתה אותה שוכבת מקופלת בתוך עצמה על המיטה ועוצמת עיניים חזק. היא נשכבה ליידה, חיבקה בידיה והניחה את ראשה על כתפה.
היא הרגישה את קצב הנשימות שלה, שהתגברו מעט כל כמה שניות, ואת הבטן שהתכווצה עם כל יבבה.
היא שכבה שם לידה עד שהנשימות הקצובות התארכו. נרגעו. התעייפו.
היא פקחה עיניים וחיבקה אותה בחזרה, והן נשארו שם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
201silver