גג
כסא
וגדר המפרידה בין ראש הבניין לבין הים הפתוח הפרוש מולי.
מצית
אש
עשן
שואפת
נושפת
לפעמים זה רק תירוץ להיות לבד
לשבת בשקט
לנשום.
דמעה
נעצרת
אוחזת בקצות הריסים
לא עוזבת
שתזלוג
אני צריכה את השחרור הזה.
אני צופה מלמעלה
באנשים הצועדים
בפועלים שבונים בניינים
רעש מזגנים
מכוניות חורכות כביש
רוח נושבת
שמש מכה בראשי
ומפשירה את הקור בגופי.
ואני יושבת
חושבת
ממתינה
מחשבת
כואבת.
בא לי להשתחרר מהכלא הזה.
מסגרות שהעדר סוגר אותנו בתוכן.
ואני פרפר
שכלוא בתוך בכלוב הזה
ובעוד כלובים רבים של הנפש
פרפר שכנפיו חדלו מפעולה
פרפר שהתנוון.