אז נכון שנפרדנו.
נכון שאנחנו "חברים", עכשיו.
סוג של, לפחות. אנחנו לא מדברים יותר מדי.
כי לי קשה, לך קשה.
אבל אני מצטער.
אני מצטער שהכלבה שלך נפטרה כמה ימים לפני שנפרדנו.
אני מצטער שקשה לך, שכל כך לא טוב לך.
זאת לא אשמתי, ולעולם לא תהיה.
אבל אני מצטער שרע לך. לא איתי, איתי אמרת שהיה לך טוב.
אני מצטער שרע לך כל כך שלא יכולת לסבול אותי, גם כן.
אתה עיקש, ואולי לעולם תהיה, גם עם כל אחד אחר.
ואולי לעולם לא תמצא שלווה, אני מקווה שתמצא אותה.
אני מקווה שתהיה שמח, גם אם לא נדבר יותר בשלב כלשהוא.
גם אם לעולם לא אזכה לחיבוק ממך שוב, ולהגיד לך שלא אכפת לי מה תגיד, אבל אני מצטער.
לא הייתה לי דרך לעזור, כי הסתתרת בין חומות הארמון שלך.
לא נתת לי להכנס, לנשק, לחבק.
וזה בסדר, אני אהיה בסדר. אני אמצא מישהו אחר.
נכון, כאבתי, מאוד. אבל אני תמיד אהיה בסדר, אני חזק.
אני מצטער שלא יכולתי לעזור.
ואני ממש מקווה שיום אחד תתן למישהו, גם אם לא לי, לעזור לך.
בשביל שלא נצטרך להצטער יותר, לעולם.
אני בדרך חזרה למעלה, מקווה שתתרומם גם אתה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
