פעם הרגשתם שאריות של אהבה? יאיר הרגיש. יודעים איך זה מרגיש? זה מרגיש כמו צעדים כאלה של גור כלבלבים.. או עכביש, אם תרצו. הרגשה כזו מתגלגלת, מזדחלת לה לאט-לאט במעלה הגוף.. משתדלת להגיע לכל סנטימטר של הגוף החיוור, והיא מלטפת במגע מצמרר מאוד אך נועם באותו הזמן. על פרצופו הענוג של יאיר היה מרוח חיוכו המהוסס ובמוחו הפיקח היתה ילדה אחת ויחידה. דקיקה כזו, עם סומק טבעי בלחיים וריח ורדים שתאם לחולצה עם הדפס הוורדים שלבשה. הוא ניסה להסניף עוד כמה פעמים את ריחה המתוק אך ידע שלא יצליח, כי הרי זו רק מחשבה, זהו רק זיכרון. מחשבות אוהבות לרוץ כשיש שאריות של אהבה. יותר מדי מחשבות, אם תשאלו את יאיר. 'מה אם שוב', זו הייתה המחשבה שרצה בדעתו הכי הרבה פעמים. הוא דאג מאוד מהמחשבה, ונהג לדחוק אותה מתחת למיטה. וכמה שיותר עמוק, יותר טוב. הוא אהב לחשוב עליה, אולי כי זה כאב. בהתחלה זה לא כאב, אולי רק ממש ממש קצת. כאב כזה שמתפתח מאי-וודאות. הכאב של אחר-כך.. הוא אכזרי הרבה יותר. ואחרי כל הדמעות ואפילו השיכחון, מגיע הגעגוע. וההרגשה של הגעגוע, זהו העכביש. כעור ומגעיל וכואב וכנראה שגם לא רצוי. לאט-לאט האדם שמתגעגעים אליו, הופך להיות האדם השנוא. שנאה כזו שהיא שנאה מתוך אהבה. הכאב שיושב בבטן ומפוצץ את הראש הוא כמעט בלתי ניתן להפגה. יאיר אוהבת לשבת ולמחוץ לעצמו את היד ממש ממש חזק כשהוא מרגיש את הכאב הזה. לראות בעיניים ולדעת שלא, זה הכי נורא. לדעת שלא. לא, לא יקרה ולא יהיה. כי זה מה שנשאר, כי היא ידעה. וזה לא. ואז היא ברחה לגמרי, זה כאב שאין לתאר. "אנחנו חברים טובים, איזה כיף". הוא נזכר במשפט שמהדהד במוחו די הרבה יחד עם עוד כמה חברים כאלו. היא אמרה לו את זה כמה חודשים ספורים לפני שהיא ברחה ממנו. לא קרה כלום בניהם, אבל זה בסדר. רק חבל שהיא ברחה, כי הפרח שפרח שם בין כל ההריסות היה יפה, והוא אפילו היה מסוגל להתרגל לזה. ללחיות בין הריסות. הוא חשב שוב על עיניה הירוקות. העיף מבט לספה הירוקה וראה את מבטו הקודר של החתול השמנמן שאהב מאוד. זהו... רק עוד פלאשבאק קטן אחד ודי.. בום! מציאות.

 יצא לי חראי כזה. נתגבר