חשבתי פעם שאני אוהבת רכבות הרים רגשיות, במיוחד כאלו שאין להן תו תקן.
שכשאתה עולה אין לך מושג איך תרד, אם בכלל, ואתה יודע שבדרך אתה תגיע לגבהים אדירים ולתחתיות נמוכות.
זה קל לקבל בחילה וסחרחורות ולהקיא את הנשמה.
לפעמים אתה מקבל high, שהוא בעיקר הריחוף של הצניחה למטה.
ואיך שהתרסקתי.
היום תן לי יציבות, את הביחד, הדרך המשותפת שלנו היא הריגוש האמיתי ולא ההתפרצויות הרגשיות שלי שהיית הטריגר שלהן, שאני חווה לבד ובקנאות בלי שיש לך מושג בכלל.
היום תן לי סוכר והרבה, מתוק עד בחילה, כזה שעושה חורים בשיניים, זה הריגוש האמיתי, ואל תכווץ לי יותר מידי את הלב, רק קמצוץ ולא יותר כדי להעריך את כל הטוב הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
